<h1>סמ"ק מצוריך סימן ק"פ</h1>
<h2>דף ב.</h2>
והאיש מקדש בתו כשהיא נערה בו ובשלוחוא), ואסור לו לאדם לקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצהב), בגרה או נשאת אין לאביה רשות בהג), קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה אפילו נתרצה האב אחרי כן אינה מקודשתד), ובין היא ובין אביה יכולין לעכבה), וספק בוגרת אם קדשה עצמה מקודשת מספק וכן אם קדשה אביהו). א)0בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כי הלכתא כרבי יוחנן דאמר (דף מ"ג) אבל בקידושין דברי הכל אביה ולא היא כדאמר רב אבין חבור חבורתא וכולה כרבי יוחנן, עכ"ל פרק האיש [מקדש] (דף מ"ד). ב)0והני מילי בימיהם שהיו ישראל רבים במקום אחד אבל עתה שאנו מתי מעט רגילין לקדש אפילו קטנה שמא יקדמנו אחר בשם הר"ם, ומהאי טעמא נמי אנו כונסין נשים ועושים חופה אפילו כשהן נדות רק שמודיעין לחתן [וכן איתא בפרק האומר (דף ס"ח) דפריך אי הכי נידה נמי, פ"ה כיון דאמר ר' יונה דהוקשו כל עריות לאחות אשה מה אחות אשה לא תפסי' בה קידושין אף כל עריות [נדה] נמי אי קדש פנויה בימי נידותה לא נהוי קידושין אמר חזקיה אמר קרא (ויקרא ט"ו) ותהא נידתה עליה אפילו בשעת נידתה תהא בה הוייא עכ"ל התלמוד]. אע"פ שבימיהם לא היו עושין כדמשמע בההיא דפרשה נידה בריש פרק קמא דכתובות (דף ב' ע"א) אך מורי רבינו יחיאל היה מחמיר בזה שלא לכנוס נידה דשמא חיבת ביאה קונה ונמצא החופה תלויה ועומדת, עכ"ל ס"ק. ג)0והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשת אלא לדעתה אף על פי שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה רשות בה. לשון ס"ג. ד)0דלית הלכתא כרב ושמואל דאמרי קטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט (שמא נתרצה) וצריכה מיאון, פ"ה צריכה גט שמא נתרצה אביה בקידושין ונהי נמי דלא אמר ולא מידי אפילו הכי דיש לומר דניחה ליה לאב שתהא בתו מקודשת ואפילו שלא מדעתו דזכות הוא לו וצריכה מיאון שמא לא נתרצה האב בקידושין ויאמרו הרואים שצריכוה גט שנתרצה האב בקידושיה והויא ליה גרושה מעליא ושוב אין קידושין תופסין באחותה דאחות גרושה בכרת ואי קדש אחותה אתי לאפוקי בלא גט ומכל מקום צריכה מיאון מתוך כך ידעו דקידושין תופסין באחותה, עכ"ל רש"י, אלא הלכתא כרבה בר שימי [מ"ה ע"ב] דאמר בפירוש מר, פ"ה רבינא, לא סבר לה להא דרב ושמואל, ונראה דהך סברא נמי שייך בנערה דשמא נתרצה האב ושמא לא נתרצה דכיון דקיי"ל כרבי יוחנן דאמר דלקידושין אמרי דברי הכל אביה ולא היא כך יש להסתפק בנערה כמו בקטנה דאין סברה לומר כיון שהיא נערה ובת דעת יש לחוש יותר שמא נתרצה האב דאין דומה כלל לחלק והא דנקט קטנה משום דבנערה אין יוכל לומר צריכה מיאון דאין שייך מיאון בנערה, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש. (דף מ"ד). [כשלא עשו שידוכין אבל עשו שידוכין צ"ע בס"ג ובר"א, עכ"ל ס"ק]. [ואפילו נתארמלה או נתגרשה מאותן קידושין אינה אסורה על הכהן, עכ"ל ס"ג]. ה)0וזה לשון הרב אלפס, ומדאשכחנא לרבינא דבתרא לא סבר כוותיה דרב ושמואל וכן פסקו רב אחא ובעל הלכות פסוקות ובעל הלכות גדולות דרב היי כרבינא ודחו לדרב ושמואל בין בנערה בין בקטנה אי קדשי שלא לדעת אביהן דלא קידושין אפילו נתרצה ואיכא דחיישי לרב ושמואל מדאשכחן לאביי ורבא דשקלי דטרו אליבא דרב ושמואל דאמרי איהו לקרובי ואיהי דאמרה לקרובאי, פ"ה המעשה היה שהאיש אמר לתת בתו קטנה לקרובו ואשתו אמרה כשיתננה לקרובו, כפתיה, פ"ה הכרחותו והודה לו, ואמר לה ליהוי [לקריבך] אדאכלו ושתו, פ"ה שעשו סעודה (לחבטי חרטן וזמנוהו ואת קרוביה) [לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהן], כי אתא קריביה באגרא קדשה, פ"ה בא בעליה וקדשה בסתר ועדיין לא קבל האב קידושיה מקרוב של אשתו, אמר אביי (צפניה ג') שארית ישראל לא יעשה עולה וגומר רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מאי ביניהו דלא טרח, ואנן סבירא לן דלא שייך דאביי ורבא ורב ושמואל אלא הכי קאמר לא חיישינן שמא לדעת אב נתקדשה ומשדר לה בקידושי בחשאי ואפילו שדיך דרבינא דבתרא עדיף, עכ"ל רב אלפס (פרק האיש מקדש דף מ"ה). ו)0וזה לשון הלכות גדולות בסוף הלכות קידושין קטנה שקדשה עצמה או שהשיאה עצמה בחיי אביה אין קידושיה קידושין ואין נישואיה נישואין, עכ"ל, ובשאילתות דרב אחיי כתוב בפרשת ואלה המשפטים (נ"ט) ברם צריך היכא שקדשה נפשה בלא דעת אביה מי חיישינן שמא נתרצה האב וקידושיה קידושין או לא קטנה לא תיבעי לן דודאי לא נתרצה במעשה קטנה כי תיבעי לן [נערה היכא דלא שדיך לא תבעי לך דלא חיישינן שמא נתרצה האב כי תבעי לך] היכא דשדיך מאי כיון דשדיך מעיקרא הא אתנחא ליה או דלמא כיון דקדיש בלא דעתיה לא ת"ש דאתמר (קידושין דף מ"ה) הנהו בי תרי דהוו קש[ת]ן חמריה תותי ציפי בבל שקל [חד] מינייהו כסא דחמרא והב ליה לחבריה א"ל מקדש לי ברתך לברי אמר רבינא אפילו למאן דאמר שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן לא אמרינן אמרו לי' רבנן לרבינא ודילמא שליח שוייה לאבוה לא חציף איניש לשוייה לאבוהו לשליח ודילמא אריץ ארצי קמי ושתיק, פ"ה ארצוייה ארציה הבן קמיה האב וגילה לו דעתו שהוא חפץ בה והאב נעשה לו שליח מאילו וזכין לו לאדם שלא בפניו, א"ל רבה בר שימי לרבנן בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה כי שדיך צריכה גט וצריכה מיאון ואמר כיון דשדיך הוה ליה כמאן דארצייה קמיה ושתיק וכיון דשתיק בשעת קידושין מינח ניחה ולית הלכתא כרב ושמואל אלא כרבינא בתראי דאמר להן רבה בר שימי בפירוש מר לא סבר להא דרב ושמואל ולא צריכה לא גט ולא מיאון ולא אמרינן שמא נתרצה האב וכ"ש קטנה דלא מירצה, ע"כ שאילתות דרב אחאי. ונראה שהיה גורס במילתהן דרב ושמואל נערה אבל בספרינו כתוב קטנה [וכן בכל השמות] כתוב קטנה וגם משמע שסובר רב אחאי דאפילו בשדיך (לא שדיך) [חיש] רבינא להא דרב ושמואל דאמר נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה ולא צריכה לא גט ולא מיאון [דאי] הוה ליה למיחש דילמא ארצוייה ארציה קמיה ושתיק וקשיא על דבריו אמאי מתמה תלמודה ואפילו שדכו בתמיה על מילתא דעולא דאמר אפילו מיאון אינה צריכה ומשני מאן דמתני הא לא מתני הא (א)מאי קושיא אי אמר עולא אפילו כשדכו הא רבינא נמי הכי סבירא ליה וקיימא לן כוותיה ומיהו לספרים דגרסי באיכא דאמרי עולא ואע"ג דשדיך ואפילו הכי אינה צריכה מיאון אין להקשות על השאילתות אמאי דמקשה תלמודה ואע"ג דשדכו בתמיה דעל כרחך כי מקשי הכי הוא מצי לשנויי אין הכי נמי אע"ג דשדכו, ונראה שכן הלכה כרבינא [וכרבה] בר שימי דבתראי ננהו ואפילו מיאון אינה צריכה וגם בפרק קמא (דף י"ח ע"ב) דיעוד נישואין עושה אמרינן (אליבא) [אילימא] דקדיש איהי נפשה אלמנה קרית לה בתמיה שמע מנא דלא בעיא אפילו מיאון ומדקאמר סוגיא דתלמודא כרבינא משמע דהלכתא כרבינא ואע"ג דאמר רבינא אפילו למאן דאמר חיישינן שמא נתרצה האב לא משום דסבירא ליה הכי אלא לרוחא דמילתא נקטה, עכ"ל שיטת שנץ בפרק ב' דקידושין.
<h2>דף ג.</h2>
ומברכין ברכת אירוסין מיד אחר קידושין אבל לא לפניה פן יחזרו בהןא), וברכה זו פוטרת החתן מלברך לקדש האשהב), וברכת נישואין אחרי כן בבית הנישואין ואם לא ברכו ברכת נישואין האשה אסורה לבעלה כנדהג). א)0והוי ברכה לבטלה ומהאי טעמא מברך האב להכניסו אחר המילה לפי שאין ביד המברך לקיים כשמל אדם אחר לשון תשב"ץ (סימן תמ"ט). ב)0ומורי רבינו יחיאל היה נוהג ומנהיג שיברך החתן לקדש האשה על פי הירושלמי דברכות [עי' פ"ט ה"ג]. לשון ס"ק. [בשם ר"י מקורביל, רבינו שמואל היה מצריך לברך לקדש האשה (והרי) [והר"י] א"ל דאין צריך כיון דאין הקידושין בידו שאם רצתה מחזירה ידה ונמצא ברכה לבטלה עכ"ל]. ג)0וששאלתם זכר ונקבה שנתארסו יחד אם יכולים לדור בבית אחד או יש לחוש שמא יתיחדו וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וגם יש לחוש שמא יבואו לידי שנאה מחמת שרואין זה את זה תדיר כדאיתא בבראשית רבה [י"ז ז'] ויפל ה' תרדמה, הגה"ה ומיהו היכא שיש רוב עם בבית אין לחוש, תשב"ץ (סי' תמ"ח). אשה נשאת בכל יום בין בתולה בין אלמנה לבד משבת אע"ג דתנן בתולה נשאת ליום ד' ואלמנה ליום ה' וכן מסקינן שם בפרק קמא דכתובות עכ"ל תוספות בפרק קמא דכתובות (דף ג' ד"ה אי איכא). מעיקרא מאימתי [מברך שהשמחה במעונו] מכי רמי שערי באסינתא רבי פנחס בן חפני פסק בסעודת אירוסין אפילו ברכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו וכן דעת ר' ש'ב'ט' ושאני רב פפא דהוה טריחה ליה, פירוש שהכין לנישואין, ולכך לא פרכינן עלה וכן פסקו רבי שמריה ורבי אפרים ב"ר יצחק וכן נראה לרבינו אבי"ה דדווקא שבוע [הבן] דכתיב [תהלים קי"ט] שש אנוכי כו' הילכך אי לאו צערא דינוקא היינו מברכין וביהודה שאני מפני שמתיחד עמה. עכ"ל בפרק קמא דכתובות (דף ח'). דקדק רבינו יואל הלוי דאסור לו לאדם להתיחד עם ארוסתו בלא ברכה. ואסר לנו הארוסות הכי פרשו חכמים שגזרו על היחוד של פנויות גזרו על היחוד של ארוסות עכ"ל מרדכי. אמר רבי יוסי ב"ר חנינא מניין לחתן שמיסב בראש שנאמר [ישעיה ס"א] כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש עכ"ל התוספות בפרק קמא דמועד קטן (פרק בתרא דף כ"ח).
<h2>דף ה.</h2>
ואומר מהר"ם נ"ע אדם שנושא אלמנה וגרושה אם עושה נישואין בערב שבת צריך להתיחד עמה מבעוד יום לפי שאין קנין לאלמנה או לגרושה כי אם יחודן ואין קנין בשבת ולמה אלמנה יותר מבתולה לפי שבתולה יש לה חופה וחופה קונה לכל דבר אבל אלמנה אין לה קנין כי אם יחודן ודווקא כשהיא טהורה מתיחד עמה אבל אם הוא רוצה להמתין שלא יתיחד עד מוצאי שבת יכול לכונסה בערב שבת בלא יחוד ואם היא טמאה אין להתיחד עמה עד שתטבול, הגה"ה, ומיהו לא סבירא כך, עכ"ה תשב"ץ (סי' תנ"ב).
<h2>דף ז.</h2>
חכמים תקנו כתובה לאלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים במקום שאין כותבין כתובה וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהיה להן פנאי לכתוב כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף ז').
<h2>דף ז:</h2>
העושה שליח לקדש לו אשה והלך השליח וקדשה לעצמו מה שעשה עשה אלא שנהג מנהג רמאות וכן מכל דברא). א)0ופירשו התוספות לאשמועינן דאע"ג דאמר השליח לאשה בשעת קידושין פלוני שלחני לקדשך לו ובתוך כך אמר הרי את מקודשת לי והיא ידעה דקדשה לנפשיה דאם לא כן לא הוי מקודשת לו ועתה אשמועינן חידוש דמהו דתימא הא דקאמר לצורך משלחו קאמר קמ"ל דלא עכ"ל בפרק האומר (דף נ"ח ד"ה האומר). [ואדם שקדש ארוסתו על ידי שליח אין לו לקדש אותה פעם אחרת בשעת חופה כדי שלא יוציאו לעז על קידושין ראשונים ומתיר אשת איש לעלמא שיסברו העולם שקידושין על ידי שליח אינן כלום, הגה"ה ומיהו היכא שהקידושין הראשונים היו בלא מניין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נישואין כדי לברך ברכת אירוסין בעשרה עכ"ה תשב"ץ (סי' ת"נ). ואומר ר"י דאפילו אם היו הקידושין הראשונים במניין וברכו ברכת אירוסין ואחר זמן הנישואין כשישא אותה יחזרו ויברכו פעם אחרת ברכת אירוסין מאי טעמא דאיכא דשמע בהא ולא שמע בהא עכ"ל בפרק קמא דכתובות (דף ז' ד"ה שנאמר)].
ומברכין ברכת אירוסין מיד אחר קידושין אבל לא לפניה פן יחזרו בהןא), וברכה זו פוטרת החתן מלברך לקדש האשהב), וברכת נישואין אחרי כן בבית הנישואין ואם לא ברכו ברכת נישואין האשה אסורה לבעלה כנדהג). א)0והוי ברכה לבטלה ומהאי טעמא מברך האב להכניסו אחר המילה לפי שאין ביד המברך לקיים כשמל אדם אחר לשון תשב"ץ (סימן תמ"ט). ב)0ומורי רבינו יחיאל היה נוהג ומנהיג שיברך החתן לקדש האשה על פי הירושלמי דברכות [עי' פ"ט ה"ג]. לשון ס"ק. [בשם ר"י מקורביל, רבינו שמואל היה מצריך לברך לקדש האשה (והרי) [והר"י] א"ל דאין צריך כיון דאין הקידושין בידו שאם רצתה מחזירה ידה ונמצא ברכה לבטלה עכ"ל]. ג)0וששאלתם זכר ונקבה שנתארסו יחד אם יכולים לדור בבית אחד או יש לחוש שמא יתיחדו וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וגם יש לחוש שמא יבואו לידי שנאה מחמת שרואין זה את זה תדיר כדאיתא בבראשית רבה [י"ז ז'] ויפל ה' תרדמה, הגה"ה ומיהו היכא שיש רוב עם בבית אין לחוש, תשב"ץ (סי' תמ"ח). אשה נשאת בכל יום בין בתולה בין אלמנה לבד משבת אע"ג דתנן בתולה נשאת ליום ד' ואלמנה ליום ה' וכן מסקינן שם בפרק קמא דכתובות עכ"ל תוספות בפרק קמא דכתובות (דף ג' ד"ה אי איכא). מעיקרא מאימתי [מברך שהשמחה במעונו] מכי רמי שערי באסינתא רבי פנחס בן חפני פסק בסעודת אירוסין אפילו ברכו ברכת אירוסין אין מברכין שהשמחה במעונו וכן דעת ר' ש'ב'ט' ושאני רב פפא דהוה טריחה ליה, פירוש שהכין לנישואין, ולכך לא פרכינן עלה וכן פסקו רבי שמריה ורבי אפרים ב"ר יצחק וכן נראה לרבינו אבי"ה דדווקא שבוע [הבן] דכתיב [תהלים קי"ט] שש אנוכי כו' הילכך אי לאו צערא דינוקא היינו מברכין וביהודה שאני מפני שמתיחד עמה. עכ"ל בפרק קמא דכתובות (דף ח'). דקדק רבינו יואל הלוי דאסור לו לאדם להתיחד עם ארוסתו בלא ברכה. ואסר לנו הארוסות הכי פרשו חכמים שגזרו על היחוד של פנויות גזרו על היחוד של ארוסות עכ"ל מרדכי. אמר רבי יוסי ב"ר חנינא מניין לחתן שמיסב בראש שנאמר [ישעיה ס"א] כחתן יכהן פאר מה כהן בראש אף חתן בראש עכ"ל התוספות בפרק קמא דמועד קטן (פרק בתרא דף כ"ח).
ומה שפורסין הטלית על החתן ועל הכלה להראותם שכר קיום מצות גדילים תעשה לך וסמיך ליה כי יקח איש אשה. ונראה שמכאן סמכו באשכנז שלא להתעטף בציצית עד אחר נישואין ומה שאנו פורסין הצעיף על ראש החתן והכלה בשעת הברכה נראה שגם זה קרוי כניסת חופה כי חופה לשון כיסוי הוא על שם [בראשית כ"ד] ותקח הצעיף ותתכס (שם סי' תס"א).
ואומר מהר"ם נ"ע מה שהחתנים נודרים מפות לס"ת ראיה ממסכת עדיות דאיתא התם (א"ה עירובין דף ס"ד) המחזיק בנכסי גר מה יעשה ויתקיימו בידו יקח בהם ס"ת כי תמהי אינשי שבא לו ממון בחינם וישלוט בהן עין הרע אפילו בשלו ובשביל זה יש לו לקנות דבר מצוה ואמר רב ששת אף בעל בנכסי אשתו כמו כן מי שנושא אשה יש לו לעשות דבר מצוה ממנה. ומצריך ללבוש לבנים בכל יום בין גדולה בין קטנה עד ח' ימים קודם טבילה ולבדוק בכל לילה בערב ובבוקר משעת לבישת לבנים עד שעת תשמיש, הגה"ה ומיהו לא נהגו העולם ללבוש בכל יום עכ"ה לשון תשב"ץ (סי' תס"ד).
עוד זה מצאתי בתשב"ץ (שם) הא דחתן מברך על טלית של הקדש והא טלית שאולה פטורה כל ל' יום מן הציצית ופירש ה"ר שמואל בן ה"ר ברוך כיון שנתנה אותו להקדש הרי הוא כמתנה על מנת להחזיר ושמה מתנה, עכ"ל התשב"ץ. ברכת חתנים אומר קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה לפי שהפסוק כך בירמיה (ז' ל"ד) עכ"ל תשב"ץ (סי' ת"ס).
ברכת חתנים בעשרה, הגה"ה בין ברכת אירוסין בין ברכת נישואין דילפינן מבועז דכנס עשרה וקדש בפניהם עכ"ה בפרק קמא דכתובות (דף ז'), כל ז' ימי המשתה וחתנים מן המנין, הגה"ה רב אשי איקלע לבי רב הונא אמר יומא קמא בריך כולהו, פירשו התוספות ואמר לאו דווקא אלא יום ולילה כמו [פסחים ל"ו ע"א] יום קמא (לושי) [לא תלושו] לי בחלבא וכן באלמנת דקתני [כתובות שם] יום אחד אבל יש אומרים דיומא קמא לאו דווקא אלא סעודה קמייתא וכן תופס ר"פ נ"ע עיקר בשיטתו, ובשבת מברכין ז' ברכות אפילו כשהחופה ברביעי בשבת דשבת הוי כמו פנים חדשות וכשהחופה ביום אע"פ שהסעודה בלילה הוי כמו פנים חדשות אחרי שלא אכלו לחופה מעולם, ורש"י כתב בתשובה אחת שבחופה אחת שכחו בורא פרי הגפן לברכת חתנים והצריך לחזור ולברך ואם כן נראה כיון דחובה היא צריך לאחר לטעום או למברך או לשומעים אליו מלא לוגמא כדאמרינן המברך צריך לטעום כו' עכ"ל. ודווקא כשבאו פנים חדשות שמרבים בשבילם בשביל חשיבותם אבל בלאו הכי אין מברכין לאחר סעודה ראשונה רק שהשמחה במעונו ואשר ברא, הגה"ה ומשבעה עד (תלתא) [תלתין] מברך שהשמחה במעונו אפילו לא באו קרובים לכבוד החופה ובזמן הזה ערבה כל שמחה ולא נהגו לברך כלל אחרי ז' ימי המשתה עכ"ל ס"ג. ונהגו העולם שלא לברך ז' ברכות על כוס של ברכת המזון לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ומברכין ברכת היין אחר ז' ברכות דמאחר דתקינו ברכת היין בברכת המזון באחרונה מה שאין כן בשאר ברכות כמו כן בז' ברכות כשאומרין אותן על השלחן נאמר ברכת היין אחריהן אבל בשעת חופה אומרין אותן תחילה, ואם הם שני חתנים אומרים דאין צריך שני כוסות לברך שני פעמים אם שמו החתנים המברך שליח. איכא דאמרי דאם מברכין ברכת אירוסין ונישואין בבית אחד דבבורא פרי הגפן אחד סגי דומיא דקידוש ואבדלתא והיינו דקאמר (כתובות ח') רב אשי איקלע להלולה וכו' בריך שית ובורא פרי הגפן לא בריך משמע שעשה ברכת אירוסין ונישואין בכוס אחד ולא בירך ברכת היין בנישואין ולא נהירא דאפילו במקום שנהגו לברך ברכת אירוסין ונישואין בבית אחד מברכין בורא פרי הגפן אע"פ שברכו באירוסין דלא דמו לסעודה דמברכין אכסא קמא ותו לא דברכת אירוסין לחוד וברכת נישואין לחוד ועוד דבלאו הכי ליכא ז' ברכות, ואומר ר"י דהשתא דתכף הקידושין עבדינן הנישואין בכוס אחד סגי ואין בזה משום חבילות חבילות עכ"ל תוספות (פסחים דף ק"ב ד"ה שאין אומרין). ושבת הוי כפנים חדשות ודווקא שחרית וערבית משום דכבוד יום עדיף אבל לא במנחה ורבינו יהודה אומר כי אף במנחה מברכין ז' ברכות שכל ג' סעודות קרויות פנים חדשות אך גדולי איבר"א אין נוהגין כן במנחה רק אשר ברא ואחר השבת לא נהגו לברך כלום לפי שהחופה נסתרת צ"ע. ויש אומרים אפילו החופה קיימת כמו שלא נהגו לומר כלום מקודם החופה ומז' עד ל', וכל זה בבחור או בבתולה אבל אלמן שנשא אלמנה אין מברכין רק סעודה ראשונה אפילו היה שבת ואם אכלו סעודה ראשונה בחופה ואחר כך באו פנים חדשות ואכלו עם החתן והלכו להם קודם גמר הסעודה חייבים לברך אע"פ שהלכו להם אחר כך מברכין כל דין ז' ברכות, ואם זימן אדם חתן וכלה לאכול עמו אין מברכין כלום דאין שמחה אלא בחופה, הגה"ה שעשו שם הכילה, אבל במקום אחר לא ואפילו החתן והכלה עמהם ואפילו ברשות החתן אין מברכין חוץ מן החופה עכ"ל, הגה"ה יש לברך ברכת חתנים ושהשמחה במעונו בכל מקום שהחתן וכלה ונויי חופה הולכים וכן היה מעשה באדם אחד שהוליך כלתו לעיר אחרת והצריכו ר"י לברך ברכת חתנים וכן עמא דבר, עכ"ל הגה"ה. בית חתנים נקרא במקום שהחתן אוכל ואפילו חוץ לחופה ואם קראו לו ועשו לו סעודה בשבילו מברכין שם ברכת חתנים ואם הסעודה אינה נעשית בשבילו כגון ברכת מילה אין מברכין שם ברכת חתנים בחופה מברכין ברכת חתנים אע"פ שאין החתן אוכל שם ואם יש אוכלים בבית אחד שאין שם חתן אם שמש אחד מצרפן מברכין ברכת חתנים עכ"ל התוספות בפרק קמא דכתובות כדאמרינן (גבי) [במסכת] סוכה (דף כ"ה ד"ה אין שמחה). וחופה הוא שקרוי ישיבת חתן וכלה והיא בבית חתנים שבה מברכין ז' ברכות, וחופה שנזכרת אצל קידושין זו פריסת הבגד כדכתיב (שמות פרק כ"א פס' ח') בבגדו בה כיון שפירש טליתו כו' ואילו הטולמ"א אין נוהג באלמנה, עכ"ל התוספות משיטת ר"פ נ"ע. גרסינן בפ"ק דברכות (דף ו') כל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחתן עובר בחמשה קולות קול ששון קול שמחה קול חתן קול כלה, עכ"ל ס"ג.
<h2>דף י.</h2>
והא לך תופס כתובה בבתולה לפי מנהגי קהילות א"ן ולא היה נכתב בספר המועתק בששי בשבת בתשעה עשר יום לחודש שבט שנת חמשת אלפים ומאה וארבעים ותשע לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן בעיר נורנבירק איך ר' מרדכי בר יוסף החתן אמר לה להדא מרת שערלין בתולתא בת ר' יעקב הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיכי כארח כל ארעא וצביאת מרת שערלין בתולתא דא והות ליה לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימושי דערסא חמשין לטרין וצבי ר' מרדכי חתן דנן והוסיף לה [כנגדן] מדיליה (ס"א מן דילי') חמשין לטרין סך הכל מאה לטרין דכסף וכך אמר [לה] ר' מרדכי חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא] קבילית עלי ועל ירתאי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע [ס"א למיפרע] מנהון שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא מנאי] ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיי ובמותא מן יומא דנן ולעלם ואחריות שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא הכל] קבל עליו ר' מרדכי חתן דנן כחומר כל שטרי כתובות [דנהיגין בבנות ישראל] העשוין כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן ר' מרדכי ב"ר יוסף החתן דנן למרת שערלין בתולתא דא בת ר' יעקב ככל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה [ומגיהין דביני חטי] והכל שריר וקים. [מתי שמגיהין כותבין והכל וכשאין מגיהין כותבים הכל].
<h2>דף י:</h2>
וכמה הוא כותב לה אם היא בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינר ואם בעולה היא אין כותבין לה פחות ממאה דינר וזהו הנקרא עיקר כתובה ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף ודין התוספת ודין העיקר לאו דברים אחד הוא, פירוש דלא תקינו לגבותם אלא לאחר מיתת הבעל לפיכך בכל מקום כתובה סתם הוא העיקר והתוספת.
אמרינן בפרק קמא דכתובות הנושא בתולה שנתארמלה או שנתגרשה או נחלצה [מן האירוסין] כתובתה מאתים נתארמלה או נתגרשה או נחלצה מן הנישואין כתובתה מנה שמשנישאת הרי היא כבעולה, קטנה מבת שלוש שנים ויום אחד ולמטה אפילו בא עליה אדם גדול כתובתה מאתים כי סופה שתחזור להיות בתולה כשאר הבתולות וכן גדולה שבא עליה קטן מבן תשע שנים ויום אחד ולמטה כתובתה מאתים כאילו לא נבעלה כלל שביאת בן תשע ביאתו ביאה פחות מזה אין ביאתו ביאה.
<h2>דף כב:</h2>
אמרינן בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט), אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשיני שהאשה שאמרה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כרב המנונא, פי' שם וכן בפרק התקבל (דף ס"ד), ופסק ר"י כמותוא), והלכך פסק ר"י כרב המנונא שבכל התלמוד מקשין מדבריוב), אבל אם קדשה אדם אחר שלא בפני בעלה אינה מקודשת לפי שאין קידושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל קידושיה דקיימא לן דכל שלא בפניו מעיזה. א)0ומכאן פסק ר"י בתשובה על האשה שאמרה על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד שאינו יכול להיות עמה כדרך ארץ שהיא נאמנת אפילו הוא מכחישה רק שתאמר בפני בעלה דאין האשה מעיזה פניה כגון ההיא דגרשתני דנאמנת ולא דמי לההיא דנדרים (דף צ') דהשמים ביני לביניך דאמרינן תביא ראייה לדבריה דהתם מיירי לענין יורה כחץ דאיהו לא קים ליה כדאיתא ביבמות (דף ס"ה) ולכך מעיזה ומעיזה לשקר גם בפני בעלה אבל במיליה דקים ליה לדידיה אינה מעיזה וכיון דקים ליה לדידיה כמו לדידה בישען על ביתו ולא יעמוד אינה מעיזה מלשקר בפני בעלה ונאמנת כמו בההיא דגרשתני ולכך כופין גבי ישען על ביתו להוציא וליתן כתובה, כך פירש ר"י בתשובה עכ"ל ס"ק. ב)0מיהו בפרק ב' דכתובות פירש הק' מדרוי"ש נ"ע דהא דרב המנונא דאמר (שם דף כ"ב) נאמנת הני מילי לאוסרה עליו אבל להתירה לשוק אינה נאמנת ומביא ראייה מפרק בתרא דנדרים (דף צ"א) דקאמר להו איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך, פירוש אסורה אני לך, נאמנת ומדמייתי רב המנונא גופא מטמאה אני לך דהיינו אסורה על אשה שאומרת לבעלה גרשתני ש"מ דהאשה שאמרה כו' שאמר רב המנונא היינו לאוסרה עליו ולא להתירה לשוק, ועוד ראייה מפרק הכותב (כתובות דף פ"ט) דקאמר התם אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן דליכא שם עידי גירושין ומיגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול נמי לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה ואם איתא דהא דאמר רב המנונא נאמנת אף להתירה לשוק [איך] קאמר תלמודא דמשום האי דמיגו אמרינן במתניתין בהכותב (שם) הרי (אמר) [אלו] לא יפרעו אדרבה יש לנו לומר ש[י]פרע לה כתובה דאם אמר לא גרשתיה היא תאמר גרשתני ונאמנתי לדבריך גם להתירה לשוק ואם כן תגבה כתובה דתנאי כתובה הוא לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתבתי ליכי אלא ש"מ דרב המנונא לאוסרה עליו קאמר ולא להתירה לשוק, וכן כתב המיימון נ"ע וזה לשונו (הלכות גירושין פרק י"ב ה"א), האשה שהוחזקה אשת איש ובאה ואמרה גרשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה אבל פסלה נפשה לכהונה לעולם, ובפרק התקבל (גיטין ס"ד) דפריך ולימא חזקה שליח עושה שלוחותו דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן האומר (לאשה) [לשלוחו] צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שלוחותו ומשני הני מילי לחומרא אבל לקולא לא, פירוש כמו הכא שהוא קולא להתירה לשוק, ופריך וליהמנה לדידה מדרב המנונא דאמר האשה כו' והתם להתירה לשוק ואע"פ [כן] מביא מדרב המנונא וא"כ [קשה] לפסק הר' מרוינ"ט ותירץ הר' נ"ע דהתם בפרק התקבל יש לומר שטינה להתירה לשוק משום דאיכא שתי חזקות חזקה שליח עושה שלוחותו וחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויתיב שפיר עכ"ל בפרק ב' דכתובות. ומה שמביא ראייה מן המיימון קשה שהרי התם מיירי שלא בפניו כדמשמע הלשון דגרשני בעלי ולא קאמרה גרשתני ואדרבה בהלכות גירושין כתב המיימוני (פרק י"ב ה"ב) דנאמנת אפילו להתירה לשוק, עכ"ל הר"ר יצחק.
<h2>דף לז.</h2>
ואסור לו לאדם לקדש אלמנת חבירו או גרושת חבירו עד ג' חדשים שנתארמלה או שנתגרשה שהם צ' יום חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתגרשה בוא), וכן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים, וכן מעוברת חבירו ומנקת חבירו עד כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו [שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאין מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא תתעבר, לשון ס"ג], ואפילו נתנה בנה למנקתב) אכן אם מת מותרת, ואם עבר ונשאת תוך הזמן יוציא בגטג) אך אם קדש תוך ג' חדשים וברח עירוקיה מסתייהד), ואם קדש תוך כ"ד חודש הואיל וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה אין צריך שיוציא בגט רק להפריש אפילו בלא ברח כדברי רבינו יוסף בכור שורה). א)0[כדי] שיודע אם היא מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לשל אחרון ובפרק ב' דגיטין (דף י"ח) פסקינן שמונין ג' חדשים מיום הנתינה כך פירשו בתוספות בספר ר' פריגורס. ור"י הגיה דגרסינן בה"ג מיום הכתיבה וכן כתוב ברוב הספרים ישנים ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע על ידה אלא אחר כמה שנים מונין לה מיום הכתיבה שהרי אינו מתיחד עמה מיום שכתבו לה, וגזרת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, פירש רבינו חננאל כגון שנשאת לאחר מ' שנה ששוב אינה יולדת ואפילו נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין צריכה להמתין ג' חדשים ואפילו קטנה ואפילו זקנה ואפילו עקרה ואפילו איילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורים צריכה להמתין צ' יום ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותו צ' יום להבחין בין זרע שנזרעה בקדושה לזרע שלא בקדושה עכ"ל ס"ג. בשם ר"י מקורביל אשה שאמרה בפני בית דין מת בעלי משכבר עברו ג' חדשים נראה שהיא נאמנת דאע"ג דלגבי גירושין לא מהימנא למפרע מיהו לגבי מיתה מהימנא דמלתא דעבידי לגלויי הוא ועוד כיון דלגבי איסור דאורייתא דאשת איש כל שכן לעניין המתנה ג' חדשים דאינו רק חששא בעלמא ואם תאמר שאני התם דמשום עיגונה אקילו בה רבנן ועוד מתוך חומר שהחמרת בסוף כו' מכל מקום כיון דעד אחד מהימן ואפילו קרוב דמילתא דעבידי לגלויי נאמן אפילו קרוב [ואפילו אשה וכן נד"ה מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי גם איהי מיהמנא. מי שנשאת בטעות ונודע שהיא] אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו אם הייתה קטנה שאינה ראוייה לילד אינה צריכה להמתין שהדבר הזה אינו מצוי הוא ולא גזרו כו' עכ"ל המיימון (הלכות גירושין פרק י"א הלכה י"ח). והמזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משתמרת עצמה שלא תתעבר ומתהפכת יפה לאחר תשמיש, וכן אנוסה ומפותה מזה הטעם עצמו אינן צריכות להמתין צ' יום שהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ליארס ולנשא מיד בפרק אילו נערות (דף ל"ז) ובפרק ד' אחין (דף ל"ה) עכ"ל ס"ג. ב)0או גמלתו וגבי נתנה בנה למניקה אפילו קיימא בנחרם או בשבועה [או על ידי משכונות אין חוששין שמא יהרגנו, עכ"ל ס"ג] אסור דילמא אתי לחלופי ולא דמי להנהו דבי ריש גלותא דהתם ודאי ידעו דלא הדרי בהו מחמת אימת דריש גלותא ולא אתי ליחלופי כך פי' בתוספות בכתובות (דף ס'). לשון ס"ק. [ומעשה באשה אחת שנתנה בנה למינקת ישראל ונשבעה המינקת בשבועה דאורייתא על דעת רבים שלא תניח להניק הבן עד שיהיה בן כ"ד חדש ואחריה נשאה (האב) [האם] לכהן והורה ר"ט מביאנ"א כיון דפשיט לן דלא תהדר דלא צריך להוציא ואפילו הכי אם לא כנס לא יכנס כדפרשית עכ"ל התוספות]. ג)0המארס בתוך צ' יום מנדין אותו כדפירש רפרם בפרק החולץ (דף ל"ז) כנס בתוך צ' יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם [אשתו], עכ"ל ס"ג. [עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך הזמן יוציא בגט] לדברי חכמים בפרק החולץ (שם דף ל"ו) ואפילו היה כהן ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חודש של מניקה, נישאת וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, עכ"ל ס"ג. ואם היה הכונס בפרישה גמורה עד כי עבר הזמן לא קנסינן [ליה] לאחר כ"ד חדש להצריכה גט דטעמה דרבנן לא הוי משום קנס אלא דמשום דלמניקה קמיירי דילמא מיעברא ומעכר החלב וכי עבר הזמן אין לחוש בזה וכן פירש המיימוני דאי עבר הזמן אין בכך כלום. יש להביא ראייה מפרק החולץ דקאמר תלמודא (שם) אין הולד של קיימא דקאמר רבי אליעזר יוציא בגט הא לדברי חכמים יקיים ואין צריך גט ואע"ג דבחיי הולד צריך גט עכ"ל הר"ם מלונדר"ש. ד)0משמע דווקא דיעבד אך מורי רבינו יחיאל הורה לכתחילה להשיאו עצה לברוח דהכי מוכח מפירש רש"י שפירש (שם) עירוקיה מסתייה דכיון שברח גלי דעתיה דאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן, עכ"ל ס"ק. ה)0ויש חולקין עליו ומביא בכור שור ראיה מההיא דסוטה (פרק ארוסה דף כ"ד) דקאמר נושא מעוברת חבירו והיא סוטה תחתיו שיכול להשקותה דקרי ביה והביא האיש את אשתו לכהן מפני שיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן משמע דבהפרשה סגי ולא בעיא גט משום דאיסור אחרינא רכיב דאיסור סוטה והכא נמי איכא איסור אחרינא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מיהו לא דמי דהתם איכא איסורא דסוטה עליה דהוי דאורייתא אבל בכאן דאיסור דרבנן הוא כגון איסור מעוברת חבירו מאי אולמיה דהאי מהאי ומה לי חד ומה לי תרי ועוד דאיכא לפרושיה דלהפריש גבי סוטה דקאמר בגט קאמר ולא חש לפרש יוציא דמשמע גט משום דכבר שמעינן ליה מההיא דתניא יוציא גבי מעוברת חבירו ביבמות (דף ל"ו) כדפירש בתוספות דיבמות (שם ד"ה ולא קתני). והילכך אם קידש בתוך כ"ד חודש יברח או יוציא בגט כן נראה וצ"ע, עכ"ל ס"ק. הרב רב שמשון ממופליא"ר היה אומר דגרושה מניקת מותרת לינשא בתוך הזמן מפני שאומרים בפרק אף על פי (דף נ"ט) נתגרשה אינו כופה להניק ולא הודה לו רבינו תם לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק בנה כדתניא בפרק החולץ (שם) לא ישא אדם מעוברת חבירו ופסיק ותני לא [שנא] בין נתגרשה בין לא נתגרשה וגם להניק כמו כן כו' שאמר שם (דף מ"ב ד"ה סתם מעוברת). ובשאלתות דרב אחאי פוסק לא שנא גרושה לא שנא אלמנה וגם שם [פסק] והבא ועבר ואינסיב או קדש מפקינן לה בגיטא מיניה. שמעתי מפי גדול אחד שמצא בספר אחד שעשה גאון אחד ושמו ר' חנוך ב"ר ראובן והספר נקרא ספר החנוכי וז"ל, על שמעון שנפטר לבית עולמו והניח בן קטן בתוך כ"ד חודש דבין אותה האשה ובין אותו האיש המקדש יכופוהו לגרש בגט שכך אמרו חכמים יוציא ולכשיגיעו זמנו לכנוס יכנוס ואין להתרשל בדבר כל עיקר אלא יגרש בגט עכ"ל החנוכי. מצאתי בשם הגאונים אין קרוי מנקת חבירו אם נתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקתו כלל כל הג' חדשים עכ"ל [תו'].
<h2>דף מז.</h2>
גרסינן בפרק נערה תנו רבנן כתב לה פירות כסות וכלים שיבואו עמה מבית אביה לבית בעלה מתה לא זכה הבעל בדבר בדברים הללו ר' נתן אומר זכה הבעל בדברים הללו ופירשו התוספות (שם ד"ה כתב) דבנישואין מדבר דטעמא דתנא קמא שאומרים דין דעתו של אביך שלא הקנה הנדוניא אלא על מנת שתהנה בתו ממנה כמו הבעל והואיל וזאת השמועה מדברת בנדוניאת חתנים שלא זכו בה נראה לרבינו תם שאין חייבים לשלם ועבד כשמעתיה וכן ר"ח פוסק כתנא קמא והא דתניא בתורת כהנים (פרשת בחוקותי) ותם לריק כחכם זה המשיא בתו ונתן עליה ממון הרבה ולא הספיק שבעת ימי המשתה [לצאת] עד שמתה בתו הרי זה מאבד בתו ומאבד ממונו התם שאני שכבר זכה הבעל אמנם רבינו תם גזר ותקן לשלם אפילו זכה אם מתה בתוך השנה עכ"ל ס"ג.
ראובן השיא בתו ונתן לה עשרים לטרות ומת בתוך שנתו והאשה גבה הכל בכתובתה וראובן תובע מתקנת רבינו תם שתיקנו לאבי הבת וק"ו לאבי הבן והאלמנה משיבה אין עונשין מן הדין ועוד היכא דאיתמר איתמר והיכא דלא איתמר לא ילפינן ואפילו מהלכה לא דנין ק"ו וכ"ש מתקנה ופסקו הרב רבינו עזריה וחכמים מצרפת שהיו עמו כאלמנה עכ"ל התוספות.
<h2>דף מח.</h2>
הגה"ה, נשאל לר' חיים בה"ר יעקב אם שומעין לאלמנה שלא לקבור בעלה מנכסים שאין בהם כדי כתובה והשיב כי כבר כתבו הגאונים דשומעין לה אבל דעת אחרונים מכרעת דיקבר מנכסיו שהם משועבדים לקוברו ומפקיעין ירושה דאורייתא כדאמרינן בפרק נערה שנתפתתה האומר אל תקברוהו מנכסיו אין שומעין לו עכ"ל התוספות.
<h2>דף מט:</h2>
הג"ה ממסכת קידושין בפרק האומר. שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר [זו] אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר שזה עבדי וזו אשתי וזו חבילתי ואשה אומרת אילו שניהם עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה היכי דמי אי אית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אילו שנים עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, פ"ה דאיכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן אפילו מכחשה ליה ליכא למאן דאמר דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, אלא לאו למשרא בעלמא דכולי עלמא לא פליגי דשריא והכא הכי קאמר צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובה מן החבילה, פ"ה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא אם כן נתנו לה שני גיטין מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי זה מחוייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ"ש אם כולה שלה, ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות (דף פ"ו) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ופירשו התוספות מכאן יש לדקדק דרבנן דאמרי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה וכ"ש מיתמי וכן משמע בנדרים פרק ר' אליעזר (דף ס"ה) וכן מוכיח בפרק הכותב (דף פ"ו) גבי האי מאן דאית עלה כתובה ובעל חוב ואית ליה דמים וארעא לאיתתא מסלקינן לה בארעא ולבעל חוב בדמי האי כדיניה והאי כדיניה משמע דדינ(י)ה בארעא ואפילו מיניה דאי מיתמי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ותימא לן מנלן דפליגי רבנן ור' מאיר במיניה דהא לענין יתמי אשכחינהו פלוגתייהו בפרק האשה שנפלו גבי הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודילמא מיניה אפילו רבנן מודו דמשתעבדי דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, ואומר רבינו תם דיבם חשוב כמו מיניה משום דבמקום בעל קאי אבל ביתמי אפילו ר' מאיר מודה דמטלטלי דדהו לא משתעבדי לכתובה שזהו תימא לומר דלר' מאיר עדיפא כתובה מבעל חוב כל כך דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה ולבעל חוב לא משתעבדי ולרבנן גריעא כתובה מבעל חוב דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה לא משתעבדי, ותימה לר' דהא מטלטלי דמתנה גביא לר' מאיר (בחיובא) [כדמוכח] פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) גבי מוכר אביו להגבות אמו כתובה דמוקי לה כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אלים כוח דיתומים מכח מתנה דמטלטלי דיתמי לא גביא אפילו לר' מאיר כדפירש ומטלטלי דמתנה גביא, ובפרק יש נוחלין (דף קל"ג) משמע (ד)איפכא דאלים כח מתנה מכח דיתומים דדיק השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנתא דרבנן לא כ"ש משמע הא מתנה דאורייתא אין ניזונית אע"ג דמיורשין קמתזנא ובפרק נערה (כתו' מ"ט) משמע נמי כן גבי הכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונים מהם דמשמע הא אם כתבו לאחר [אין] ניזונים אלמא יש כח למתנה להפקיע שיעבוד מרובות טפי מירושה, ואומר ר' דההיא דקאמר ביבמות (שם) דעמד וכתב כל נכסיו איירי במתנת שכיב מרע דגריעה מירושה דאורייתא ולהכי גביא כתובתה מיניה והוא הדין בעל חוב שגובה [ממטלטלי דמתנת ש"מ, ומיהו יש לדחות הנך ראיות דלעולם יש כח לירושה להפקיע שעבוד יותר] ממתנה והא (דתקינו) [דנקט] בפרק נערה (שם) כותב נכסיו לבנו מצי למימר דלא נקט בניו אלא משום דמיירי נמי במטלטלין ובכותב לאחר ודאי לא היתה ניזונית אשתו ממטלטלין אבל ממקרקעי שנתן היתה ניזונית וההיא דיש נוחלין מצינו למימר דנקט מתנה דרבנן משום דבההיא הוי כ"ש אבל מתנה דאורייתא לא הוי כ"ש אלא (הוא) [ה"ה] מיהא הוי, ומכל מקום נראה לדקדק דאלימא כח מתנה להפקיעה טפי מיורשים, (מיהו הא) [מהא] דמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ג) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו כשחייב מודה דקחייש לפירעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי מן המתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבי ואפילו הכי מן היורשין גבי דהא מסקינן בפרק גט פשוט הילכתא מילוה על פה גובה מן היורשין, ויש נפקותא גדולה בדבר זה בזמן שתקנו הגאונים שכתובה גבי ממטלטלי דיתמי וחתמו בעיזקא דבי ריש גלותא ובעיזקא דראש ישיבה ככתוב בכתב רב שרירא גאון כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנה אפילו ממתנה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי דכח מתנה אלים מצינו למידים דנהי שתקנו הגאונים שתגבה ממטלטלי דירושה מכל מקום ממטלטלי דמתנה לא גביא ולא מבעיא אם נתן האב דלא גביא אלא אפילו נתנו היתומים נמי לא גביא אע"פ שנשתעבדו בשעת מיתה קודם נתינה כדאשכחין בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) גבי אחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שיעבדו היתה ניזונית מהם ומיהו מתנת שכיב מרע דרבנן היתה גובה מההוא דפרק יש נוחלין (שם) דהשתא בירושה דאורייתא אלמנתו גובה כתובה ממטלטלי מחמת תקנה זו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כ"ש, עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק האומר.
מתנאי כתובה הוא שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדוניאתא [שהכניסו בתורת נכסי צאן ברזל], (אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו) ואחר כך חולקין השאר עם אחיהן בשוה כמו ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (דף צ'), כיצד נשא אשה כתובתה ונדוניאתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת כתובתה ונדוניאתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים זוז בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותו בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השניה שש מאות. הגה"ה, יש אומרים כי כתובת בניו זכרין לא גביין אם אין אשה שניה מתה אכן רבינו יחיאל מפריש אומר כי זה שבוש הוא וגביין בכל עת שיש מותר דינר אחד עכ"ל תוספות. במה דברים אמורים כשהניח יתר על כדי שתי הכתובות אפילו דינר אחד או יותר כדי שיחלוקו השאר בשוה אבל אם לא הניח ביותר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו (כולן) [אילו] כתובת אמן ואילו כתובת אמן [ו]לא ישאר דינר לחלוק בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלקי ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה. אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בבית דין כגון שהן שוין בשעת מיתת אביהן אע"פ שנתרבו או שנתמעטו אחר מיתת אביהן [קודם שיבואו לחלוק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן]. היה שם יתר על כדי שתי כתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו. הגה"ה מהר"ם מלונדריש, [לוה] ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה ואם מתה הראשונה בחייו והוא מת בחיי השניה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ונפקא מינה היכא דאין מותר דינר דכתובת השניה דהויא חוב חשיבא כמותר דינר ומקיים בה שפיר נחלה דחוב זה מוטל על כולם וכולם שוים בפריעתו ויטלו יורשי הראשונה כל מותר כתובת השניה עכ"ל התוספות. וז"ל הר"ם מלונדר"ש, על ראובן שנשא רחל ולו בן הימנה ומתה ואחר כך נשא לאה לו ונולדו לו בנים הימנה וכתב כל נכסיו במתנת ברי לבני לאה ומת ראובן אם מפקיע אותה מתנה דין כתובה בניו זכריו מבן רחל והסכימו ראשי העם שפה אחת ודברים אחדים כיון דכתובת בנין דיכרין לא טרפה ממשעבדי כדמוכח ביש נוחלין (ב"ב דף קל"א) ובנערה שנתפתתה (כתו' דף נ"ב) דירתון תנן ומתנה כמכר כדפירש ר"ח ורשב"ם ביש נוחלין שהפקיע ואף (ו)רבינו תם כתב כן בבבא בתרא [וכן כתב] בדברי חפץ בהניזיקין גבי מתנה היאך וכן פסק רב אלפס, מיהו נראה להר"ם מלונדרי"ש דיש חילוק בין נותן לאחר לנותן לבנו דאע"ג דבמתנה לאחר מפקעת שיעבוד הבנות כמכר היינו משום דאי לא עביד ליה ניחה נפשיה לא הוה יהיב ליה במתנה ודין הוא דתהא אותה מתנה כמכר אבל בבנו ליכא למימר הכי כדפירוש רש"י, ואע"ג דבכותב לבנו אין הוא ואשתו ניזונין מהם דתקנה מאושא ליתא כדמוכח התם [כתובות מ"ט ע"ב] דההוא דנשק כרעיה דר' נתן היינו משום דאיכא איהו דטרח קמיה אבל אם מת הוא מתנתו לבניו מפקעת מזונות אשתו ואם נפשך לומר דכותב לבנו אינו מפקיע מזונות אלמנתו היינו לפי שנתחייב בהן קודם המתנה אבל כתובת בנין דיכרין דירתון תנן יפקיע ולאו מטעמייהו דמתנה כמכר שהרי הוכחנו שיש לחלק בין בנו ואחר אלא משום שאין להם לבניו דכרין לירש אלא מה שהניח, עכ"ל הר"ם מלונדרי"ש.
<h2>דף נא.</h2>
והא לך תופס כתובה בבתולה לפי מנהגי קהילות א"ן ולא היה נכתב בספר המועתק בששי בשבת בתשעה עשר יום לחודש שבט שנת חמשת אלפים ומאה וארבעים ותשע לבריאת עולם למנין שאנו מנין כאן בעיר נורנבירק איך ר' מרדכי בר יוסף החתן אמר לה להדא מרת שערלין בתולתא בת ר' יעקב הוי לי לאנתו כדת משה וישראל ואנא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס יתיכי כהלכת גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא ויהבנא ליכי מהר בתוליכי כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא ומזוניכי וכסותיכי וסיפוקיכי ומיעל לותיכי כארח כל ארעא וצביאת מרת שערלין בתולתא דא והות ליה לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אבוה בין בכסף בין בדהב בין בתכשיטין במאני דלבושא ובשימושי דערסא חמשין לטרין וצבי ר' מרדכי חתן דנן והוסיף לה [כנגדן] מדיליה (ס"א מן דילי') חמשין לטרין סך הכל מאה לטרין דכסף וכך אמר [לה] ר' מרדכי חתן דנן אחריות שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא] קבילית עלי ועל ירתאי בתראי להתפרע מכל שפר ארג נכסין וקניינין דאית לי תחות כל שמיא דקנאי ודעתיד אנא למקני נכסין דאית להון אחריות ודלית להון אחריות כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע [ס"א למיפרע] מנהון שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא מנאי] ואפילו מן גלימא דעל כתפאי בחיי ובמותא מן יומא דנן ולעלם ואחריות שטר כתובתא דא [ונדוניא דין ותוספתא דא הכל] קבל עליו ר' מרדכי חתן דנן כחומר כל שטרי כתובות [דנהיגין בבנות ישראל] העשוין כתקון חכמים דלא כאסמכתא ודלא כטופסי דשטרי וקנינא מן ר' מרדכי ב"ר יוסף החתן דנן למרת שערלין בתולתא דא בת ר' יעקב ככל מה דכתיב ומפרש לעיל במנא דכשר למקניא ביה [ומגיהין דביני חטי] והכל שריר וקים. [מתי שמגיהין כותבין והכל וכשאין מגיהין כותבים הכל].
<h2>דף נב:</h2>
מתנאי כתובה הוא שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדוניאתא [שהכניסו בתורת נכסי צאן ברזל], (אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו) ואחר כך חולקין השאר עם אחיהן בשוה כמו ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (דף צ'), כיצד נשא אשה כתובתה ונדוניאתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת כתובתה ונדוניאתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים זוז בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותו בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השניה שש מאות. הגה"ה, יש אומרים כי כתובת בניו זכרין לא גביין אם אין אשה שניה מתה אכן רבינו יחיאל מפריש אומר כי זה שבוש הוא וגביין בכל עת שיש מותר דינר אחד עכ"ל תוספות. במה דברים אמורים כשהניח יתר על כדי שתי הכתובות אפילו דינר אחד או יותר כדי שיחלוקו השאר בשוה אבל אם לא הניח ביותר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו (כולן) [אילו] כתובת אמן ואילו כתובת אמן [ו]לא ישאר דינר לחלוק בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלקי ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה. אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בבית דין כגון שהן שוין בשעת מיתת אביהן אע"פ שנתרבו או שנתמעטו אחר מיתת אביהן [קודם שיבואו לחלוק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן]. היה שם יתר על כדי שתי כתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו. הגה"ה מהר"ם מלונדריש, [לוה] ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה ואם מתה הראשונה בחייו והוא מת בחיי השניה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ונפקא מינה היכא דאין מותר דינר דכתובת השניה דהויא חוב חשיבא כמותר דינר ומקיים בה שפיר נחלה דחוב זה מוטל על כולם וכולם שוים בפריעתו ויטלו יורשי הראשונה כל מותר כתובת השניה עכ"ל התוספות. וז"ל הר"ם מלונדר"ש, על ראובן שנשא רחל ולו בן הימנה ומתה ואחר כך נשא לאה לו ונולדו לו בנים הימנה וכתב כל נכסיו במתנת ברי לבני לאה ומת ראובן אם מפקיע אותה מתנה דין כתובה בניו זכריו מבן רחל והסכימו ראשי העם שפה אחת ודברים אחדים כיון דכתובת בנין דיכרין לא טרפה ממשעבדי כדמוכח ביש נוחלין (ב"ב דף קל"א) ובנערה שנתפתתה (כתו' דף נ"ב) דירתון תנן ומתנה כמכר כדפירש ר"ח ורשב"ם ביש נוחלין שהפקיע ואף (ו)רבינו תם כתב כן בבבא בתרא [וכן כתב] בדברי חפץ בהניזיקין גבי מתנה היאך וכן פסק רב אלפס, מיהו נראה להר"ם מלונדרי"ש דיש חילוק בין נותן לאחר לנותן לבנו דאע"ג דבמתנה לאחר מפקעת שיעבוד הבנות כמכר היינו משום דאי לא עביד ליה ניחה נפשיה לא הוה יהיב ליה במתנה ודין הוא דתהא אותה מתנה כמכר אבל בבנו ליכא למימר הכי כדפירוש רש"י, ואע"ג דבכותב לבנו אין הוא ואשתו ניזונין מהם דתקנה מאושא ליתא כדמוכח התם [כתובות מ"ט ע"ב] דההוא דנשק כרעיה דר' נתן היינו משום דאיכא איהו דטרח קמיה אבל אם מת הוא מתנתו לבניו מפקעת מזונות אשתו ואם נפשך לומר דכותב לבנו אינו מפקיע מזונות אלמנתו היינו לפי שנתחייב בהן קודם המתנה אבל כתובת בנין דיכרין דירתון תנן יפקיע ולאו מטעמייהו דמתנה כמכר שהרי הוכחנו שיש לחלק בין בנו ואחר אלא משום שאין להם לבניו דכרין לירש אלא מה שהניח, עכ"ל הר"ם מלונדרי"ש.
<h2>דף נג.</h2>
בפרק נערה מסקינן (דף נ"ג) דארוסה שמיתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה, הגה"ה מן התוספות ואפילו לא כתב לה לשון התוספות בפרק האומר (קידושין דף ס"ה ד"ה ואם), הגה"ה מן המיימוני המארס אשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין היא ארוסה ולא נשואה שאין הכתובה עושה נישואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב דהלכה כרבי אליעזר כדתנן בפרק אף על פי (דף נ"ד) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה הכל רבי אליעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה וכן הלכה עכ"ל מימוני (הל' אישות פ"י). הגה"ה מתוספות נשאל לרבינו יחיאל מפ' על חתן שמת קודם ביאה אם יהיה לאשה הכתובה והשיב כי תוספת לא יהיה לה אבל מנה או מאתים אם היא בתולה יש לה שלא כתב לה (שלא כתב לה) תוספת אלא על חיבת ביאה והוא לא עשאה עכ"ל.
<h2>דף נד.</h2>
התקינו כשתבא לגבות את כתובתה שלא תגבה עד שתשבע בנטילת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותו לו, ואמרינן בפרק נערה (כתובות דף נ"ד) הילכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה מרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין לה מה שעליה שלקחו לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותו כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין. כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה כמו ששנינו בפרק השולח (דף ל"ה) שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו.
<h2>דף נד:</h2>
בפרק נערה מסקינן (דף נ"ג) דארוסה שמיתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה, הגה"ה מן התוספות ואפילו לא כתב לה לשון התוספות בפרק האומר (קידושין דף ס"ה ד"ה ואם), הגה"ה מן המיימוני המארס אשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין היא ארוסה ולא נשואה שאין הכתובה עושה נישואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב דהלכה כרבי אליעזר כדתנן בפרק אף על פי (דף נ"ד) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה הכל רבי אליעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה וכן הלכה עכ"ל מימוני (הל' אישות פ"י). הגה"ה מתוספות נשאל לרבינו יחיאל מפ' על חתן שמת קודם ביאה אם יהיה לאשה הכתובה והשיב כי תוספת לא יהיה לה אבל מנה או מאתים אם היא בתולה יש לה שלא כתב לה (שלא כתב לה) תוספת אלא על חיבת ביאה והוא לא עשאה עכ"ל.
וכמה הוא כותב לה אם היא בתולה אין כותבין לה פחות ממאתים דינר ואם בעולה היא אין כותבין לה פחות ממאה דינר וזהו הנקרא עיקר כתובה ואם רצה להוסיף לה אפילו ככר זהב מוסיף ודין התוספת ודין העיקר לאו דברים אחד הוא, פירוש דלא תקינו לגבותם אלא לאחר מיתת הבעל לפיכך בכל מקום כתובה סתם הוא העיקר והתוספת.
הג"ה מן התשב"ץ וששאלתם כמה שיעור כתובה זה תלוי במנהג במלכות וירצבור"ק נהוג נדוניא ותוספת ק' ליטרא, וכל ליטרא ב' זקוקים. כמדומה אני ששמעתי שנהגו ק' זקוקים בלבד מנה ומאתים שהוא עיקר כתובה ואתם אם אין לכם מנהג יש לכם לנהוג כמנהג מקום הנישואין ואם אין שם מנהג תנהגו כמנהג הקהילה הסמוכה לכם שאתם נגררין אחריה ואם להם גם אין מנהג אז תגבו אותו ק' ליטרין ממטבע היוצא בעיר מלבד מאתן זוזי שהוא עיקר כתובה של בתולה שהם ת"ק פונדיונים של כסף כי כל זוז וזוז הוא משקלו שנים ומחצה למשקל הברזל. וכשתבא לגבות כתובה יש להשביעה שלא עיכבה כלום ושלא נתנה ושלא בזבזה מנכסים שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו, ויש להשים לה הכל ואפילו כרים וכסתות אין לה ליטול אלא בשום כתובתה וכן בגדים אין לה כדאמרינן בפרק נערה (דף נ"ד) אבל המסים שנתנה אין לה לנכות, והיתומים יכולים להגבותה ממקרקעי או מכל מיני מטלטלין שירצו דדין כתובה בזיבורית עכ"ל התשב"ץ (סי' תנ"ה). הג"ה, יחד לאשתו קרקע בכתובתה או כלים או בגדים והם בעין תטול האשה בלא שבועה, עכ"ל עץ חיים.
חכמים תקנו כתובה לאלמנה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכל הפוחת לבתולה ממאתים ולאלמנה ממנה בעילתו בעילת זנות. אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מנה או מאתים במקום שאין כותבין כתובה וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהיה להן פנאי לכתוב כדאיתא בפרק קמא דכתובות (דף ז').
<h2>דף נז.</h2>
הא לך כתובה דאירכסא [לפי דעתי ולא היה נכתב בספר]. מה דהות קדמנא בשיני בשבת באחד ועשרים יום לחדש שבט שנת חמשת אלפים ומאה וארבעים ותשע לבריאת עולם למנין שאנו מונין בו כאן בעיר נורנברק איך ר' פוטיפר ב"ר קרח אתא קדמנא ואמר לנו מרת סרח בת ר' אשר הלוי איתנסיבת לי לאנתו מן קדמת דנא כד הות בתולתא וכדו אירכס שטר כתובתה דהות כתיבא לה מנאי מההוא יומא דנסיבתא כהלכת בנות ישראל דמתנסבין לגוברייהו בקידושין ובכתובה ואמור רבנן דאסור ליה לבר ישראל לשהויי עם אנתתיה בלא כתובה אפילו שעתה חדא וכען כתיבה לה כתובתא אחריתי בחריקי דכתובתא קמייתא וכען כתבנא לה השתא כתובתא דא חלופי האיך כתובתא קמייתא דאירכסא איך ר' פוטיפר ב"ר קרח אמר לה להדא וכו'.
אמרו חכמים אסור לשהות עם אשתו בלא כתובה שעה חדא לפיכך כותבין כתובה קודם כניסתה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו. והחתן יתן שכר הסופר.
הכונס את האשה ולא כתב לה כתובה או שכתב ואבד שטר הכתובה או שמכרה לו כתובתה או שמחלה הכתובה לבעלה חוזר וכותב עיקר כתובתה אם רוצה לקיימה אבל המוכרת כתובתה לאחרים בטובת הנאה אינו צריך לכתוב לה כתובה אחרת שלא תיקנו חכמים כתובה אלא שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ואם הוציאה משלם כתובתה ללוקח כדרך שהיה משלם לה אם לא מכרה.
<h2>דף ס:</h2>
ואסור לו לאדם לקדש אלמנת חבירו או גרושת חבירו עד ג' חדשים שנתארמלה או שנתגרשה שהם צ' יום חוץ מיום שמת בו וחוץ מיום שנתגרשה בוא), וכן היבמה לא תחלוץ ולא תתיבם עד שיהיו לה ג' חדשים, וכן מעוברת חבירו ומנקת חבירו עד כ"ד חדשים חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו [שמא יזיק הולד בשעת תשמיש שאין מקפיד על בן חבירו, ומניקה שמא תתעבר, לשון ס"ג], ואפילו נתנה בנה למנקתב) אכן אם מת מותרת, ואם עבר ונשאת תוך הזמן יוציא בגטג) אך אם קדש תוך ג' חדשים וברח עירוקיה מסתייהד), ואם קדש תוך כ"ד חודש הואיל וכלה בלא ברכה אסורה לבעלה אין צריך שיוציא בגט רק להפריש אפילו בלא ברח כדברי רבינו יוסף בכור שורה). א)0[כדי] שיודע אם היא מעוברת להבחין בין זרעו של ראשון לשל אחרון ובפרק ב' דגיטין (דף י"ח) פסקינן שמונין ג' חדשים מיום הנתינה כך פירשו בתוספות בספר ר' פריגורס. ור"י הגיה דגרסינן בה"ג מיום הכתיבה וכן כתוב ברוב הספרים ישנים ואפילו היה על תנאי או שלא הגיע על ידה אלא אחר כמה שנים מונין לה מיום הכתיבה שהרי אינו מתיחד עמה מיום שכתבו לה, וגזרת חכמים היא שאפילו אשה שאינה ראויה לילד, פירש רבינו חננאל כגון שנשאת לאחר מ' שנה ששוב אינה יולדת ואפילו נתארמלה או נתגרשה מן האירוסין צריכה להמתין ג' חדשים ואפילו קטנה ואפילו זקנה ואפילו עקרה ואפילו איילונית ואפילו בעלה במדינת הים או חולה או חבוש בבית האסורים צריכה להמתין צ' יום ואפילו גר ואשתו שנתגיירו מפרישין אותו צ' יום להבחין בין זרע שנזרעה בקדושה לזרע שלא בקדושה עכ"ל ס"ג. בשם ר"י מקורביל אשה שאמרה בפני בית דין מת בעלי משכבר עברו ג' חדשים נראה שהיא נאמנת דאע"ג דלגבי גירושין לא מהימנא למפרע מיהו לגבי מיתה מהימנא דמלתא דעבידי לגלויי הוא ועוד כיון דלגבי איסור דאורייתא דאשת איש כל שכן לעניין המתנה ג' חדשים דאינו רק חששא בעלמא ואם תאמר שאני התם דמשום עיגונה אקילו בה רבנן ועוד מתוך חומר שהחמרת בסוף כו' מכל מקום כיון דעד אחד מהימן ואפילו קרוב דמילתא דעבידי לגלויי נאמן אפילו קרוב [ואפילו אשה וכן נד"ה מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי אינשי גם איהי מיהמנא. מי שנשאת בטעות ונודע שהיא] אסורה לבעלה והוציאוה בית דין מתחתיו אם הייתה קטנה שאינה ראוייה לילד אינה צריכה להמתין שהדבר הזה אינו מצוי הוא ולא גזרו כו' עכ"ל המיימון (הלכות גירושין פרק י"א הלכה י"ח). והמזנה אינה צריכה להמתין מפני שהיא משתמרת עצמה שלא תתעבר ומתהפכת יפה לאחר תשמיש, וכן אנוסה ומפותה מזה הטעם עצמו אינן צריכות להמתין צ' יום שהלכה כרבי יוסי לגבי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ליארס ולנשא מיד בפרק אילו נערות (דף ל"ז) ובפרק ד' אחין (דף ל"ה) עכ"ל ס"ג. ב)0או גמלתו וגבי נתנה בנה למניקה אפילו קיימא בנחרם או בשבועה [או על ידי משכונות אין חוששין שמא יהרגנו, עכ"ל ס"ג] אסור דילמא אתי לחלופי ולא דמי להנהו דבי ריש גלותא דהתם ודאי ידעו דלא הדרי בהו מחמת אימת דריש גלותא ולא אתי ליחלופי כך פי' בתוספות בכתובות (דף ס'). לשון ס"ק. [ומעשה באשה אחת שנתנה בנה למינקת ישראל ונשבעה המינקת בשבועה דאורייתא על דעת רבים שלא תניח להניק הבן עד שיהיה בן כ"ד חדש ואחריה נשאה (האב) [האם] לכהן והורה ר"ט מביאנ"א כיון דפשיט לן דלא תהדר דלא צריך להוציא ואפילו הכי אם לא כנס לא יכנס כדפרשית עכ"ל התוספות]. ג)0המארס בתוך צ' יום מנדין אותו כדפירש רפרם בפרק החולץ (דף ל"ז) כנס בתוך צ' יום מפרישין אותו עד אחר הזמן ויעמוד עם [אשתו], עכ"ל ס"ג. [עבר ונשא מעוברת או מניקה בתוך הזמן יוציא בגט] לדברי חכמים בפרק החולץ (שם דף ל"ו) ואפילו היה כהן ואם היה ישראל יחזירנה אחר כ"ד חודש של מניקה, נישאת וברח ולאחר זמן בא וישב עם אשתו אין בכך כלום, עכ"ל ס"ג. ואם היה הכונס בפרישה גמורה עד כי עבר הזמן לא קנסינן [ליה] לאחר כ"ד חדש להצריכה גט דטעמה דרבנן לא הוי משום קנס אלא דמשום דלמניקה קמיירי דילמא מיעברא ומעכר החלב וכי עבר הזמן אין לחוש בזה וכן פירש המיימוני דאי עבר הזמן אין בכך כלום. יש להביא ראייה מפרק החולץ דקאמר תלמודא (שם) אין הולד של קיימא דקאמר רבי אליעזר יוציא בגט הא לדברי חכמים יקיים ואין צריך גט ואע"ג דבחיי הולד צריך גט עכ"ל הר"ם מלונדר"ש. ד)0משמע דווקא דיעבד אך מורי רבינו יחיאל הורה לכתחילה להשיאו עצה לברוח דהכי מוכח מפירש רש"י שפירש (שם) עירוקיה מסתייה דכיון שברח גלי דעתיה דאין דעתו לכנוס עד סוף הזמן, עכ"ל ס"ק. ה)0ויש חולקין עליו ומביא בכור שור ראיה מההיא דסוטה (פרק ארוסה דף כ"ד) דקאמר נושא מעוברת חבירו והיא סוטה תחתיו שיכול להשקותה דקרי ביה והביא האיש את אשתו לכהן מפני שיכול להפרישה ולהחזירה לאחר זמן משמע דבהפרשה סגי ולא בעיא גט משום דאיסור אחרינא רכיב דאיסור סוטה והכא נמי איכא איסור אחרינא דכלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה מיהו לא דמי דהתם איכא איסורא דסוטה עליה דהוי דאורייתא אבל בכאן דאיסור דרבנן הוא כגון איסור מעוברת חבירו מאי אולמיה דהאי מהאי ומה לי חד ומה לי תרי ועוד דאיכא לפרושיה דלהפריש גבי סוטה דקאמר בגט קאמר ולא חש לפרש יוציא דמשמע גט משום דכבר שמעינן ליה מההיא דתניא יוציא גבי מעוברת חבירו ביבמות (דף ל"ו) כדפירש בתוספות דיבמות (שם ד"ה ולא קתני). והילכך אם קידש בתוך כ"ד חודש יברח או יוציא בגט כן נראה וצ"ע, עכ"ל ס"ק. הרב רב שמשון ממופליא"ר היה אומר דגרושה מניקת מותרת לינשא בתוך הזמן מפני שאומרים בפרק אף על פי (דף נ"ט) נתגרשה אינו כופה להניק ולא הודה לו רבינו תם לחלק בדבר מפני שבמקום שמכירה התינוק כופה להניק בנה כדתניא בפרק החולץ (שם) לא ישא אדם מעוברת חבירו ופסיק ותני לא [שנא] בין נתגרשה בין לא נתגרשה וגם להניק כמו כן כו' שאמר שם (דף מ"ב ד"ה סתם מעוברת). ובשאלתות דרב אחאי פוסק לא שנא גרושה לא שנא אלמנה וגם שם [פסק] והבא ועבר ואינסיב או קדש מפקינן לה בגיטא מיניה. שמעתי מפי גדול אחד שמצא בספר אחד שעשה גאון אחד ושמו ר' חנוך ב"ר ראובן והספר נקרא ספר החנוכי וז"ל, על שמעון שנפטר לבית עולמו והניח בן קטן בתוך כ"ד חודש דבין אותה האשה ובין אותו האיש המקדש יכופוהו לגרש בגט שכך אמרו חכמים יוציא ולכשיגיעו זמנו לכנוס יכנוס ואין להתרשל בדבר כל עיקר אלא יגרש בגט עכ"ל החנוכי. מצאתי בשם הגאונים אין קרוי מנקת חבירו אם נתנה בנה למניקה ג' חדשים קודם מיתת בעלה והיא לא הניקתו כלל כל הג' חדשים עכ"ל [תו'].
<h2>דף עח.</h2>
הנכסים שמכנסת אשה בין קרקע בין מטלטלין בין עבדים אע"פ שנכתבין בשטר אינן נקראין כתובה אלא נדוניא שמכנסת ואם קבל הבעל אחריות הנדוניא עליו נעשת ברשותו ואם הנדוניא פחתה [פחתה] לו ואם הותירה הותירה לו הרי זו נקראת נכסי צאן ברזל ואם לא קבל עליו אחריות הנדוניא אלא היא ברשות האשה אם פחתה פחתה לה ואם הותירה הותירה לה וכן כל הנכסים שיש לאביה שלא הכניסה אותו לבעלה ולא כתבה אותו בכתובתה אלא נשארו לעצמה או נפלה לה בירושה אחר שנתארסה או נתנו לה מתנה הכל נקרא נכסי מלוג שכולן ברשותה הן ואין נקרא כתובה אלא עיקר כתובה שהיא מאה או מאתים עם התוספת בלבד.
<h2>דף פ:</h2>
התקינו כשתבא לגבות את כתובתה שלא תגבה עד שתשבע בנטילת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותו לו, ואמרינן בפרק נערה (כתובות דף נ"ד) הילכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה מרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין לה מה שעליה שלקחו לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותו כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין. כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה כמו ששנינו בפרק השולח (דף ל"ה) שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו.
<h2>דף פא:</h2>
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ה) הבעל שמכר נכסים ואחר כך כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו וקנו ממנה אע"פ כן כשתבא לטרוף טורפת שהרי יכולה לומר מה שכתבתי כן נחת רוח עשיתי לבעל אבל בינתים המכירה קיימת כמו שאמר התלמוד פרק האשה שנפלו [פ"א ע"ב] דבעל בנכסיו אי בעי לזבונה הכי נמי ולא מצי מזבין בתמיה אבל אם כתב מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפה [אותו] משמת הבעל. ומסקינן בפרק חזקת הבתים (דף נ') דבנכסי מלוג אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך אפילו לא קנו ממנה אלא לבסוף המכר קיים.
<h2>דף פה.</h2>
הגה"ה, קבלתי מהרב שמצא בשם רבינו בנימין שעכשיו מתקנת הגאונים ואילך שנכנסו מטלטלי תחת מקרקעי להגבות כתובה ובעל חוב ולא חשיב להו מטלטלי דיתמי וכנסו גם להגבות מלוה על פה ופירש מהרב הטעם דאפילו מלוה על פה דהלכה כריש לקיש דאמר בפרק מי שמת (בבא בתרא דף קע"ה) שיעבודא דאורייתא אפילו למלוה על פה א"כ חשיבה מלוה ואם כן בעל חוב שתפס מטלטלין משום מלוה על פה אפילו לאחר מיתה מהניא תפיסה ומה שתפס תפס. והא דאמרינן [כתובות פ"ה ע"א] תפיסה דלאחר מיתה לא מהניא היינו בשעה שלא היו המטלטלין משתעבדין לבעל חוב ולא לכתובה משום דהוו מטלטלי דיתמי ולבעל חוב לא משתעבדי עכ"ל התוספות.
<h2>דף פו.</h2>
מי שהיה עליו שטר חוב וכתובה אם היה החוב קודם גובה בעל חוב תחילה [ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחילה] והשאר לב"ח במה דברים אמורים שהיתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנויה לו בשעת הנישואין ובעת שלוה שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחילה זכה תחילה אבל אם אחר שנשא ולוה קנה קרקע כולם חולקין בשוה שבשעה שקנה היה משועבד לכולן ואין כאן דין קדימה לעולם כל שקדם וזכה במטלטלי כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאין מידו שאין דין קדימה במטלטלי אבל במקרקעי קיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, אמר אמימר בפרק הכותב מי שגרש אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והיו לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בו כדי לגבות את שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה תיטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן מי שמת והניח אשה [ובעל חוב וקרקע שאין בו דין קדימה האשה נדחה מפני בעל חוב] מפני בעל חוב והוא גובה כל חובו תחילה, ומאחר שתקנו הגאונים שתגבה האשה וכו' והבעל חוב גובה המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב חובו תחילה ואם נשאר לאשה תיטול כתובתה או תדחה. הגה"ה וגם ר"ח כתב כן בלשון אחד ובלשון אחר כתב יחלוקו כמו לוה ולוה וקנה דסוף מי שמת (דף קנ"ז), הג"ה במה דברים אמורים שבעל חוב קיים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל אם הבעל חוב לא קיים נותנין לכתובת אשה משום חינה קודם יורשי המלווה ומטלטלי דלווה שמת והוא מחוייב לשני מלוין או לכתובת אשה ובעל חוב יחלוקו בשוה אבל אם הלווה קיים יהבינן הכל למלוה בשיעבוד דידיה על מטלטלי דכתוב ואפילו מן גלימא דעל כתפיה מדאורייתא כדדרשינן פרק קמא דבבא קמא (דף ח') מקרא דבזה האיש אשר אתה נושא בו כו' אבל שיעבוד דכתובה על מטלטלי לא הוי אלא בתקנת הגאונים עכ"ל התוספות שמצאתי.
הגה"ה, מעשה בא לפני הר"ם מרוטנבורק על ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון לאחר מותו ואלמנת שמעון באתה לגבות כתובתה ותפסה כל מטלטלי בעלה ובא בעל השטר וגבה ממנה בזרוע כדי חובו ופסק מן הדין נראה לי שכדין עשה דאמרינן בהכותב (דף פ"ו) האי מאן דאית עליה בעל חוב וכתובת אשה כו' לבעל חוב יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה מאי טעמא יותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, והרב אלפס והרב היי פירשו דההיא דינא שייך למטלטלי בזמן הזה דלא שייך דינא דקדימא אבל במקרקעי [לא ואפילו במקרקעי] אם שטר כתובה ובעל חוב יוצאין ביום אחד או אפילו בזה אחר זה במקרקעי שאין בו דין קדימה כגון שלוה ואחר כך קנה מקרקעי כל עניינים הללו חל שיעבוד כתובה ובעל חוב בהדי הדדי בהא אמרינן לבעל חוב יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה, ואע"ג דקיימא לן (ערכין דף ז') אפילו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי כמו שהורה ר"ח נ"ע בהא דרב אדא בפרק ב' דערכין (שם) ה"מ בשוין בעל חוב ובעל חוב כתובה וכתובה ערכין וערכין אבל איתתא ובעל חוב לבעל חוב יהבינן ליה [לאיתתא לא יהבינן לה] בנכסים שחל שיעבודם בבת אחת עליהם כדפירשתי ולא כדברי האומר דכתובה ובעל חוב [כשני] בעל[י] חוב חולקין ומוקמי לההיא דהכותב דווקא בשני שטרות היוצאים ביום אחד ומשום שומא וכו' כמו שמפורש בספר האלפס בפרק הכותב הכל בראיות ברורות ואע"פ שבשערים כתב בן בנו של רב אלפס כתובה ובעל חוב לאחר מיתה חולקין במטלטלין כמו שני בעלי חובין לא קיימא כוותיה ואין לנו אלא דברי רבינו היי ורב אלפס דכל היכא דכי הדדי ננהו כתובה ובעל חוב לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן מההיא טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' ואין דינן כשני בעלי חובין דחולקין כי האי גונא ואפילו תפסה האשה מוציאין מידה ונותנין לבעל חוב ותדע מדלא קאמר לבעל חוב יהבינן ותו לא מאי האי דקאמרינן לבעל חוב יהבינן לאיתתא לא יהבינן משמע דאפילו תפסה מוציאין מידה ונותנין לבעל חוב תדע מדדייקינן פרק מי שהיה נשוי מדקתני הראשונה קודמת השניה ולא קתני הראשונה יש לה השניה אין לה שמע מינא דאם קדמה השניה ותפסה מפקינן מינה אם כן בנידון זה דכיון דקאמר לבעל חוב יהבינן לאיתתא לא יהבינן שמע מינא דאם קדמה ותפסה מפקינן מינא דלית לה כלל, עכ"ל ר' מאיר ז"ל.
הג"ה ממסכת קידושין בפרק האומר. שנים שבאו ממדינת הים ואשה עמהם וחבילה עמהם זה אומר [זו] אשתי וזה עבדי וזו חבילתי וזה אומר שזה עבדי וזו אשתי וזו חבילתי ואשה אומרת אילו שניהם עבדי וחבילה שלי צריכה שני גיטין וגובה כתובתה מן החבילה היכי דמי אי אית ליה סהדי להאי ואית ליה סהדי להאי מי מצי אמרה אילו שנים עבדי וחבילה שלי אלא לאו בעד אחד ותסברא עד אחד בהכחשה מי מהימן, פ"ה דאיכא חד סהדי דמכחיש ליה מי מהימן אפילו מכחשה ליה ליכא למאן דאמר דהא אין עד אחד בא אלא לשבועה והכא שבועה לא שייכא, אלא לאו למשרא בעלמא דכולי עלמא לא פליגי דשריא והכא הכי קאמר צריכה שני גיטין כדי לגבות כתובה מן החבילה, פ"ה כלומר לעולם החבילה מונחת עד שיבא אליהו אלא אם כן נתנו לה שני גיטין מעצמן והגט מביאה לידי גיבוי כתובה מן החבילה ממה נפשך אם של זה הוא הרי זה מחוייב לה כתובה על פיו וכן זה וכ"ש אם כולה שלה, ור' מאיר היא דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה בפרק האשה שנפלו בכתובות (דף פ"ו) גבי שומרת יבם שכתובתה על נכסי בעלה הראשון, ופירשו התוספות מכאן יש לדקדק דרבנן דאמרי לא משתעבדי היינו אפילו מיניה וכ"ש מיתמי וכן משמע בנדרים פרק ר' אליעזר (דף ס"ה) וכן מוכיח בפרק הכותב (דף פ"ו) גבי האי מאן דאית עלה כתובה ובעל חוב ואית ליה דמים וארעא לאיתתא מסלקינן לה בארעא ולבעל חוב בדמי האי כדיניה והאי כדיניה משמע דדינ(י)ה בארעא ואפילו מיניה דאי מיתמי מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב ותימא לן מנלן דפליגי רבנן ור' מאיר במיניה דהא לענין יתמי אשכחינהו פלוגתייהו בפרק האשה שנפלו גבי הניח אחיו מעות ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ודילמא מיניה אפילו רבנן מודו דמשתעבדי דמיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, ואומר רבינו תם דיבם חשוב כמו מיניה משום דבמקום בעל קאי אבל ביתמי אפילו ר' מאיר מודה דמטלטלי דדהו לא משתעבדי לכתובה שזהו תימא לומר דלר' מאיר עדיפא כתובה מבעל חוב כל כך דמטלטלי דיתמי משתעבדי לכתובה ולבעל חוב לא משתעבדי ולרבנן גריעא כתובה מבעל חוב דמטלטלי דיתמי משתעבדי לבעל חוב ולכתובה לא משתעבדי, ותימה לר' דהא מטלטלי דמתנה גביא לר' מאיר (בחיובא) [כדמוכח] פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) גבי מוכר אביו להגבות אמו כתובה דמוקי לה כר' מאיר דאמר מטלטלי משתעבדי לכתובה אלמא אלים כוח דיתומים מכח מתנה דמטלטלי דיתמי לא גביא אפילו לר' מאיר כדפירש ומטלטלי דמתנה גביא, ובפרק יש נוחלין (דף קל"ג) משמע (ד)איפכא דאלים כח מתנה מכח דיתומים דדיק השתא בירושה דאורייתא אלמנתו ניזונית מנכסיו מתנתא דרבנן לא כ"ש משמע הא מתנה דאורייתא אין ניזונית אע"ג דמיורשין קמתזנא ובפרק נערה (כתו' מ"ט) משמע נמי כן גבי הכותב נכסיו לבנו הוא ואשתו ניזונים מהם דמשמע הא אם כתבו לאחר [אין] ניזונים אלמא יש כח למתנה להפקיע שיעבוד מרובות טפי מירושה, ואומר ר' דההיא דקאמר ביבמות (שם) דעמד וכתב כל נכסיו איירי במתנת שכיב מרע דגריעה מירושה דאורייתא ולהכי גביא כתובתה מיניה והוא הדין בעל חוב שגובה [ממטלטלי דמתנת ש"מ, ומיהו יש לדחות הנך ראיות דלעולם יש כח לירושה להפקיע שעבוד יותר] ממתנה והא (דתקינו) [דנקט] בפרק נערה (שם) כותב נכסיו לבנו מצי למימר דלא נקט בניו אלא משום דמיירי נמי במטלטלין ובכותב לאחר ודאי לא היתה ניזונית אשתו ממטלטלין אבל ממקרקעי שנתן היתה ניזונית וההיא דיש נוחלין מצינו למימר דנקט מתנה דרבנן משום דבההיא הוי כ"ש אבל מתנה דאורייתא לא הוי כ"ש אלא (הוא) [ה"ה] מיהא הוי, ומכל מקום נראה לדקדק דאלימא כח מתנה להפקיעה טפי מיורשים, (מיהו הא) [מהא] דמסקינן בפרק קמא דבבא מציעא (דף י"ג) דשטר שיש בו אחריות נכסים לא יחזיר אפילו כשחייב מודה דקחייש לפירעון ולקנוניא ושטר שאין בו אחריות יחזיר דלא גבי ממשעבדי ואי גבי מן המתנה אמאי יחזיר אלא ודאי לא גבי ואפילו הכי מן היורשין גבי דהא מסקינן בפרק גט פשוט הילכתא מילוה על פה גובה מן היורשין, ויש נפקותא גדולה בדבר זה בזמן שתקנו הגאונים שכתובה גבי ממטלטלי דיתמי וחתמו בעיזקא דבי ריש גלותא ובעיזקא דראש ישיבה ככתוב בכתב רב שרירא גאון כ"ש דגביא ממטלטלי דמתנה אפילו ממתנה דאורייתא אבל לפי מה שפירשתי דכח מתנה אלים מצינו למידים דנהי שתקנו הגאונים שתגבה ממטלטלי דירושה מכל מקום ממטלטלי דמתנה לא גביא ולא מבעיא אם נתן האב דלא גביא אלא אפילו נתנו היתומים נמי לא גביא אע"פ שנשתעבדו בשעת מיתה קודם נתינה כדאשכחין בפרק מציאת האשה (דף ס"ט) גבי אחין ששיעבדו דאין מוציאין למזונות אע"ג דאם לא שיעבדו היתה ניזונית מהם ומיהו מתנת שכיב מרע דרבנן היתה גובה מההוא דפרק יש נוחלין (שם) דהשתא בירושה דאורייתא אלמנתו גובה כתובה ממטלטלי מחמת תקנה זו מתנת שכיב מרע דרבנן לא כ"ש, עכ"ל שיטת שנ"ץ בפרק האומר.
<h2>דף פז.</h2>
התקינו כשתבא לגבות את כתובתה שלא תגבה עד שתשבע בנטילת חפץ שלא הניח אצלה כלום ולא מכרה לו כתובתה ושלא מחלה אותו לו, ואמרינן בפרק נערה (כתובות דף נ"ד) הילכתא כרב דאמר שמין לה כל מה שעליה ופוחתין אותו מכתובתה, אבל אם גירשה מרצונו גובה בלא שבועה ואין שמין לה מה שעליה שלקחו לה וזכתה בהן והוא רוצה להוציאה ולא היא. ועוד תקנו חכמים שיהיו כל נכסי הבעל אחראין וערבאין לכתובה אפילו כתובתה מנה ויש לו קרקע באלפים זהובים הכל תחת שעבוד הכתובה וכל שימכור אחר הנישואין מנכסיו אע"פ שמכרו קיים ויש לו למכור כל נכסיו אם ירצה יש לה לטרוף אותו כשיגרשנה או כשימות אם לא תמצא נכסים בני חורין. כשמשביעין בית דין או היורשים את האלמנה כשתבא לגבות כתובתה אין משביעין אותה אלא חוץ לבית דין מפני שבתי דינין היו נמנעין מלהשביעה כמו ששנינו בפרק השולח (דף ל"ה) שחוששין לה שמא לא תדקדק על עצמה בשבועה ואם רצו היתומים להדירה נודרת להם כל מה שירצו.
הג"ה מן התשב"ץ וששאלתם כמה שיעור כתובה זה תלוי במנהג במלכות וירצבור"ק נהוג נדוניא ותוספת ק' ליטרא, וכל ליטרא ב' זקוקים. כמדומה אני ששמעתי שנהגו ק' זקוקים בלבד מנה ומאתים שהוא עיקר כתובה ואתם אם אין לכם מנהג יש לכם לנהוג כמנהג מקום הנישואין ואם אין שם מנהג תנהגו כמנהג הקהילה הסמוכה לכם שאתם נגררין אחריה ואם להם גם אין מנהג אז תגבו אותו ק' ליטרין ממטבע היוצא בעיר מלבד מאתן זוזי שהוא עיקר כתובה של בתולה שהם ת"ק פונדיונים של כסף כי כל זוז וזוז הוא משקלו שנים ומחצה למשקל הברזל. וכשתבא לגבות כתובה יש להשביעה שלא עיכבה כלום ושלא נתנה ושלא בזבזה מנכסים שלא כדין לא בחיי בעלה ולא לאחר מיתתו, ויש להשים לה הכל ואפילו כרים וכסתות אין לה ליטול אלא בשום כתובתה וכן בגדים אין לה כדאמרינן בפרק נערה (דף נ"ד) אבל המסים שנתנה אין לה לנכות, והיתומים יכולים להגבותה ממקרקעי או מכל מיני מטלטלין שירצו דדין כתובה בזיבורית עכ"ל התשב"ץ (סי' תנ"ה). הג"ה, יחד לאשתו קרקע בכתובתה או כלים או בגדים והם בעין תטול האשה בלא שבועה, עכ"ל עץ חיים.
<h2>דף פח:</h2>
שנינו בפרק הכותב (דף פ"ו) המושיב אשתו חנונית או שמינה אותה אפטרופא הרי זה משביעה כל זמן שירצה ר' אליעזר אומר אפילו על פילכה ועל עיסתה ואומר שם ר' שמעון כל שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה אפילו פטרה מן השבועה כאבא שאול בן אבא גוריין דאמר שמן הדין הואיל ופטרה מנדר ושבועה בין הוא בין יורשין אין משביעין אותה אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ואמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כאבא שאול, ופירש ר"ח הילכך משביעין אותה אפילו על אפיטרופא שנעשה בחיי בעלה. אם [אינה] תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה אלא [על] טענת ברי ומסיק שבא לאפוקי ממה ששמעינהו לר' אליעזר ורבנן היכא דלא פטרה משבועה משביעה שבועת אפוטרופא כל זמן שירצה אפילו שלא בשעת תביעת כתובה ואיידי דנקט רישא יורשין נקט סיפא יורשין כי הוא הדין שאין הוא יכול להשביעה, ופוסקין ר"ח ורבינו תם גם בזאת כר' שמעון כמו שבתחילת דבריו הלכה כמותו. ומעשה בא לפני רבינו תם באשה שהושיבה בעלה חנונית ומינה אותה אפוטרופא והיתה נושאת ונותנת מהרבה מעות בביתה ואומרת לבעלה שאינו שלו ופסק שאין הבעל יכול להשביעה מטעם שאמרו.
<h2>דף פט.</h2>
מסיק בפרק הנושא (דף ק"ד) אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעה וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר ק' שנים בין הייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה ואם אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה כלום כמו שאומר שם (מי) [אי] דלא נקט כתובה במאי גביא ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אין לה כתובה עד שתוציא כתובתה במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובתה בין שנתארמלה בין שנתגרשה בין שהייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה. ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם הייתה בבית בעלה גובה לעולם ואם הייתה בבית אביה עד כ"ה שנים ואם באתה לתבוע אחר כ"ה שנים אין לה כלום שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה ואם היורש עצמו מוליך לה מזונות בבית אביה תובעת כתובתה, אפילו לאחר כ"ה שנים ששמא ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשין ורבינו שמשון ב"ר אברהם פירש בשם ר"י שזה שאמר רבי יוחנן בכתובות (דף צ"ו ד"ה יתומים) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום זהו בין במנה בין במאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיט כתובה בין לא נקיט כתובה ואי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר (ב"ב דף קע"א) כותבין שובר וכן השיב ר"י בתשובה אחת, וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט (שם), והאידנא דכתבינן תברא, הג"ה ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מורינו חפץ גאון שמביאין עוד שתים ושלוש כתובות מקרובותיה ונותנין בפחות שבהן עכ"ל.
אמרינן בפרק המגרש (גיטין דף פ"ט), אשת איש שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר בפני בעלה הרי זו מקודשת לשיני שהאשה שאמרה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה בפני בעלה כרב המנונא, פי' שם וכן בפרק התקבל (דף ס"ד), ופסק ר"י כמותוא), והלכך פסק ר"י כרב המנונא שבכל התלמוד מקשין מדבריוב), אבל אם קדשה אדם אחר שלא בפני בעלה אינה מקודשת לפי שאין קידושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל קידושיה דקיימא לן דכל שלא בפניו מעיזה. א)0ומכאן פסק ר"י בתשובה על האשה שאמרה על בעלה ישען על ביתו ולא יעמוד שאינו יכול להיות עמה כדרך ארץ שהיא נאמנת אפילו הוא מכחישה רק שתאמר בפני בעלה דאין האשה מעיזה פניה כגון ההיא דגרשתני דנאמנת ולא דמי לההיא דנדרים (דף צ') דהשמים ביני לביניך דאמרינן תביא ראייה לדבריה דהתם מיירי לענין יורה כחץ דאיהו לא קים ליה כדאיתא ביבמות (דף ס"ה) ולכך מעיזה ומעיזה לשקר גם בפני בעלה אבל במיליה דקים ליה לדידיה אינה מעיזה וכיון דקים ליה לדידיה כמו לדידה בישען על ביתו ולא יעמוד אינה מעיזה מלשקר בפני בעלה ונאמנת כמו בההיא דגרשתני ולכך כופין גבי ישען על ביתו להוציא וליתן כתובה, כך פירש ר"י בתשובה עכ"ל ס"ק. ב)0מיהו בפרק ב' דכתובות פירש הק' מדרוי"ש נ"ע דהא דרב המנונא דאמר (שם דף כ"ב) נאמנת הני מילי לאוסרה עליו אבל להתירה לשוק אינה נאמנת ומביא ראייה מפרק בתרא דנדרים (דף צ"א) דקאמר להו איבעיא להו אמרה לבעלה גרשתני מהו אמר רב המנונא ת"ש האומרת טמאה אני לך, פירוש אסורה אני לך, נאמנת ומדמייתי רב המנונא גופא מטמאה אני לך דהיינו אסורה על אשה שאומרת לבעלה גרשתני ש"מ דהאשה שאמרה כו' שאמר רב המנונא היינו לאוסרה עליו ולא להתירה לשוק, ועוד ראייה מפרק הכותב (כתובות דף פ"ט) דקאמר התם אמר רב יוסף הכא במאי עסקינן דליכא שם עידי גירושין ומיגו דיכול לומר לא גרשתיה יכול נמי לומר גרשתיה ונתתי לה כתובתה ואם איתא דהא דאמר רב המנונא נאמנת אף להתירה לשוק [איך] קאמר תלמודא דמשום האי דמיגו אמרינן במתניתין בהכותב (שם) הרי (אמר) [אלו] לא יפרעו אדרבה יש לנו לומר ש[י]פרע לה כתובה דאם אמר לא גרשתיה היא תאמר גרשתני ונאמנתי לדבריך גם להתירה לשוק ואם כן תגבה כתובה דתנאי כתובה הוא לכשתינשאי לאחר תטלי מה שכתבתי ליכי אלא ש"מ דרב המנונא לאוסרה עליו קאמר ולא להתירה לשוק, וכן כתב המיימון נ"ע וזה לשונו (הלכות גירושין פרק י"ב ה"א), האשה שהוחזקה אשת איש ובאה ואמרה גרשני בעלי אינה נאמנת להתיר עצמה אבל פסלה נפשה לכהונה לעולם, ובפרק התקבל (גיטין ס"ד) דפריך ולימא חזקה שליח עושה שלוחותו דאמר רב יצחק בר יוסף אמר רבי יוחנן האומר (לאשה) [לשלוחו] צא וקדש לי אשה אסור בכל הנשים שבעולם חזקה שליח עושה שלוחותו ומשני הני מילי לחומרא אבל לקולא לא, פירוש כמו הכא שהוא קולא להתירה לשוק, ופריך וליהמנה לדידה מדרב המנונא דאמר האשה כו' והתם להתירה לשוק ואע"פ [כן] מביא מדרב המנונא וא"כ [קשה] לפסק הר' מרוינ"ט ותירץ הר' נ"ע דהתם בפרק התקבל יש לומר שטינה להתירה לשוק משום דאיכא שתי חזקות חזקה שליח עושה שלוחותו וחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ויתיב שפיר עכ"ל בפרק ב' דכתובות. ומה שמביא ראייה מן המיימון קשה שהרי התם מיירי שלא בפניו כדמשמע הלשון דגרשני בעלי ולא קאמרה גרשתני ואדרבה בהלכות גירושין כתב המיימוני (פרק י"ב ה"ב) דנאמנת אפילו להתירה לשוק, עכ"ל הר"ר יצחק.
<h2>דף פט:</h2>
בפרק נערה מסקינן (דף נ"ג) דארוסה שמיתה אין לה כתובה ואינו חייב לקוברה אבל מת הוא גובה כתובתה, הגה"ה מן התוספות ואפילו לא כתב לה לשון התוספות בפרק האומר (קידושין דף ס"ה ד"ה ואם), הגה"ה מן המיימוני המארס אשה וכתב לה כתובה ולא נכנסה לחופה עדיין היא ארוסה ולא נשואה שאין הכתובה עושה נישואין ואם מת או גירשה גובה עיקר כתובה מבני חורין ואינה גובה תוספת כלל הואיל ולא כנסה, אבל אם ארס אשה ולא כתב לה כתובה ומת או גירשה אין לה כלום ואפילו העיקר שלא תיקנו עיקר כתובה עד שתנשא או עד שיכתוב דהלכה כרבי אליעזר כדתנן בפרק אף על פי (דף נ"ד) אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רוצה להוסיף אפילו מאה מנה מוסיף נתארמלה או נתגרשה בין מן הנישואין בין מן האירוסין גובה הכל רבי אליעזר בן עזריה אומר מן הנישואין גובה הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה שלא כתב לה אלא על מנת שהוא כונסה וכן הלכה עכ"ל מימוני (הל' אישות פ"י). הגה"ה מתוספות נשאל לרבינו יחיאל מפ' על חתן שמת קודם ביאה אם יהיה לאשה הכתובה והשיב כי תוספת לא יהיה לה אבל מנה או מאתים אם היא בתולה יש לה שלא כתב לה (שלא כתב לה) תוספת אלא על חיבת ביאה והוא לא עשאה עכ"ל.
<h2>דף צ.</h2>
כתו' בהלכות גדולות המקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת עד שיקדש בפני עדים כשריםא), ומיהו לעלמא לא אישתרי אשה מקודשת בפסולי עדות דרבנןב). א)0ומעשה היה באשכנז באחד שקידש ואחר כך נודע הדבר שהיו העדים קרובים והיה מוהר"ר מאיר ז"ל מתירה בלא גט ואע"ג דלכתחילה יצא קול על הקידושין מכל מקום מבטלי קלא וכן מוכיח והיה מביא ראייה מההיא דפליגי בה (גיטין פ"ט) בסורא מבטלי קלא בנהרדעי לא מבטלי קלא בסורא היה אתריה דרב בנהרדעי היה אתריה דשמואל ורב ושמואל הלכה כרב באיסורא כך השיב הר"ם, אמנם רבני שפירא היו מצריכין גט אך לא מטעמא דקלא, ומיהו יש להביא ראייה דלא מבטלי קלא מההוא עובדא דההיא שמעתא ולא קאמר אפילו למאן דאמר לא מבטלי קלא וכו' משמע דיש לחוש לדברי האומר לא מבטלי קלא דאע"ג דיש לדחות דלרוחא דמילתא קאמר מכל מקום יש ראייה מההיא עובדא דנפק קלא דאקדיש לקטן הנראה כגדול ומסיק בההיא עובדא והתירו משום דעדיין לא הגיע לפלגות ראובן כלומר עדיין לא הגיע לחכמה גדולה והילכך אפילו קלא נמי לא הוי, גם מעיקרא משמע דאי לא הוי האי טעמה מיתסר משום קלא אי לא מבטלינן קלא והתם לא קאמר אפילו למאן דאמר כו' כההיא דלעיל, ועוד מדקאמר בההיא עובדא לא הגיע עדיין משמע דאין להתיר כי אם [מטעם] זה וכן כתבתי וכן נראה עיקר וצ"ע בס"ג ובר"א ואע"ג דלא הזכיר בפירוש ענין בטול קלא צריך להתישב במה שכתבתי, עכ"ל ס"ק. ב)0(ואפילו אף) [אלא] (בגיטין) [בגט], בפרק האשה (האומר קידושין דף ס"ה) והכחישה העדים ואמרה לא קידשתני כופין אותה לקחת גט וכן דין כל קידושי ספק אם רצה לכנוס חוזר ומקדש ודאי ואם לא רצה צריכה ממנו גט מספק וליכא בין פסולי עדות דאורייתא לפסולי עדות דרבנן אלא לגט אשה בלבד אבל לכל עדות שבתורה כי הדדי ננהו כמו שאילו פסולין [כך] אילו פסולין לשון ס"ג. מעשה היה בפני רש"י באנוס שקידש עלמה בפני אנוסין חביריו וחזרו למוטב ואמר שקידושיה קידושין להצריכה גט דאע"פ שחטא ישראל הוא ועוד דשמא הרהרו אז תשובה בלבם והוו להו צדיקים כדאמרינן (קידושין מ"ט) האומר הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק אפילו אם הוא רשע כל ימיו מקודשת מספק, עכ"ל הנחמני. מעשה באחד שנשא ונמצא מעידי הקידושין קרוב ושלא היה בקידושין שוה פרוטה והשיב רש"י אע"פ שצריכה קידושין אחרים אינה צריכה מסירה לחופה ולא ברכת אירוסין ונישואין אע"פ שצריכה קידושין אחרים והרי קודמת החופה ונישואין לקידושין אילו מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה ואמה אין הקידושין כלום עד שתגדיל ויבא עליה והרי חופתה קודמת וכן קטן שנשא אשה אין קידושיו קידושין עד שיגדיל ויבעול דתניא בהכותב (כתובות דף צ') קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה ואמר רב הונא לא שנו אלא מנה ומאתים נמצא חופתן קודמת לנישואין, ע"כ מכתב יד הר"ם הועתק מלונדרש"א.
קטנה שהלך אביה למדינת הים וקדשה עצמה מקודשת מדרבנן (ו)בעודה קטנה וכי גדלה גדלי קידושיה בהדה מדאורייתאא), א)0אך אומר ר"י דאינה מקודשת אפילו מדרבנן בעודה קטנה כיון שיש לה אב ונפ"מ דאפילו מיאון לא בעיא בעודה קטנה. [ואפילו לכהן אינה אסורה וכן פסק רב האיי ושאלתות וס"ג]. ומ"מ לא חשיב דרך זנות אצלו כיון דדרך אישות הוא ומותר לקיימה מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו אשה דאמרינן דתגדלנו, עכ"ל ס"ק. [כתוב בה"ג זה לשונו קטנה דאיתיה לאביה במדינת הים ואי נסיבת אימה אית שאילתא הוא מילתא קמיה רבנין כמה זמנין ואמרו דשפיר עבדא אימא דנישואין תקינו ליה רבנן לקטנה אי איתא לאב ומקדשה קידושי תורה ואי לא מנסבא בתקנא דרבנן וכי גדלה גדלי נישואין דילה וכדאתי אב לא צריך לקדשה, עכ"ל הה"ג. וזה לשון השאלתות ומדאמרינן יכולה אמה לקדושי ברתה או אחיה היכא דשכיב אישה אבל קיים אבוה לא יכלה, ולפי הפשט משמע שחולקות על הה"ג דמשמע דוקא בשכיב מצי אמה לקדושה אבל הלך למדינת הים לא יש לומר דסבירא להו ומיהו יש לומר דהוא הדין הלך למדינת הים מיירו אלא מסתבר אעפ"כ לאדחויי הכי ונראה דה"ג חושבות אביה במדינת הים לעניין זה כאילו מת ותקינו לה רבנן נישואין כמו שתקנו ליתומה וקשה לדבריהם אם כן אמאי דחקיה לעיל [קידושין מ"ד ע"ב] כגון שנעשו בה מעשה יתומה בחיי האב (החקיה) [ודחקיה] נמי לעיל [שם מ"ה ע"א] בקידושי יעוד ואליבא דר' יוסי בר יהודה הוה ליה למימר כגון שהלך אביה למדינת הים וקדשוה אמה ואחיה דתקינו לה רבנן נישואין, ונראה דאין נישואיה נישואין אפילו מדרבנן ומכל מקום אין לאוסרה על בעלה מטעם שתחשב כפנויה ועומדת אצלה לזנות שגזרו על הפנויה דכיון דדרך קידושין ונישואין היא אצלו אין זה זנות מידי דהוה אקטן שהשיאו אביו אשה דלא חשבינן ליה כאילו היא אצלו בזנות ושרי ליה אפילו היא גדולה ובת עונשין אע"ג דלא תקינו רבנן נישואין כדתנן בהאשה רבה (דף צ"ו) גבי בן ט' שנשא אשה ומת הרי זה פטורה מחליצה ויבום. ורבינו מנחם מיונ"י אינו מודה בדבר ומעשה אירע כך בפניו ואסרה לקיימה משום דחיישינן שמא קדש אביה לאחר, ור"ת הקשא לו לדבריך אם מת האב במדינת הים תהא אסורה לעלם לכל אדם דשמא קדשה אביה ואין אנו יודעים למי, והוא השיב דנהי דלית לן למיחש לשמא קדש לשמא יקדש יש לנו לחוש וכדאמרינן בפרק כל הגט (דף כ"ח) שמא מת חיישינן שמא ימות תנאי היא וקיי"ל כרבי יוסי התם לשמא ימות לגבי רבי מאיר הכא נמי יש לנו לחוש שמא יקדש וכל שעתא ושעתא באשם תלוי קאי, ואין נראה לר"י דכיון דלא חיישינן בשום פעם לשמא קדש אם כן מותרת היא אצלו לעולם דכל שעתא ושעתא אמרינן עדיין לא קדש ואפילו (חייבות) [חיישת] שמא יקדש כיון שכל שעה נאמר עדיין לא קדש מותרת היא אצלו ולא דמי להא דאסרינן לאכול בתרומה שמא ימות דהתם נאסרה מחיים שהגט חל שעה אחת קודם מיתתו וכי חיישת לשמא ימות לאלתר נמצאו כל (הבועות) [השעות] אסורות וכן בבקיעת הנוד אם יבקע עבר למפרע אבל הכא לא יערער למפרע לעולם במה שתתקדש לבסוף, נראה לר"י שלכתחילה אין להשיאה אם הלך אביה למדינת הים הואיל ונפקא מפומיה דר' מנחם מיונ"י אבל אם נשאת [מותרת] גמורה היא, עכ"ל שיטת שנ"ץ בהאיש מקדש ושאר תוספות (דף מ"ה ע"ב ד"ה בפירוש). נתקדשה (הואיל) לדעת אביה והלך אביה למדינת הים ועמדה ונישאת א"ר שמואל בר רב יצחק (שם) מודה רב שאם מתה אינו יורשה אוקיא ממונא בחזקת מרי', פ"ה (בתוספות שם) ואפילו הוא מוחזק בנכסי מלוג שלה אינה בחזקתו אלא בחזקת יורשי האב(וה) אע"ג דשרי ל(י)ה רב לאכול בתרומה היינו משום דמן התורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ופירשו תוספות ולפי טעם זה נראה דאינו מטמא לה, עכ"ל בפרק ב' דקידושין (שם).
קטן שקדש אשה וכשהגדיל נשא אחרת וכשידע אביו של נערה שקדש עשהו על ידי גוים ליתן גט ועל זה מחרימים הרבנים האב אם נותן לו ויעשה נישואין ויעשוה מן בתו על ידי גט זה כי קידושי קטן אינו כלום ואפילו הוו קידושין מכל מקום צריכה גט בקידושי שניים, עכ"ל ל"ה.
מי שהיה עליו שטר חוב וכתובה אם היה החוב קודם גובה בעל חוב תחילה [ואם הכתובה קדמה גובה האשה תחילה] והשאר לב"ח במה דברים אמורים שהיתה הקרקע שבאו לגבות ממנה קנויה לו בשעת הנישואין ובעת שלוה שהדין נותן שכל הקודם בשטר תחילה זכה תחילה אבל אם אחר שנשא ולוה קנה קרקע כולם חולקין בשוה שבשעה שקנה היה משועבד לכולן ואין כאן דין קדימה לעולם כל שקדם וזכה במטלטלי כדי חובו או כדי כתובה אין מוציאין מידו שאין דין קדימה במטלטלי אבל במקרקעי קיימא לן בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, אמר אמימר בפרק הכותב מי שגרש אשתו ועליו שטר חוב ובא בעל חוב והאשה לגבות והיו לו מעות וקרקע כדי החוב והכתובה בעל חוב נוטל מעות והאשה נוטלת כתובתה מן הקרקע ואם אין לו אלא קרקע שאין בו כדי לגבות את שניהם ולא היה בה דין קדימה נותנין אותה לבעל חוב ואם נשאר לאשה תיטול ואם לאו תדחה מפני בעל חוב שהרי בעל חוב הפסיד והוציא מעותיו והאשה לא חסרה דבר שיותר ממה שהאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא וכן מי שמת והניח אשה [ובעל חוב וקרקע שאין בו דין קדימה האשה נדחה מפני בעל חוב] מפני בעל חוב והוא גובה כל חובו תחילה, ומאחר שתקנו הגאונים שתגבה האשה וכו' והבעל חוב גובה המטלטלין והדבר ידוע שאין דין קדימה במטלטלין אם לא הניח מטלטלין כדי ליתן לשניהם נותנין לבעל חוב חובו תחילה ואם נשאר לאשה תיטול כתובתה או תדחה. הגה"ה וגם ר"ח כתב כן בלשון אחד ובלשון אחר כתב יחלוקו כמו לוה ולוה וקנה דסוף מי שמת (דף קנ"ז), הג"ה במה דברים אמורים שבעל חוב קיים כדי שלא תנעול דלת בפני לווין אבל אם הבעל חוב לא קיים נותנין לכתובת אשה משום חינה קודם יורשי המלווה ומטלטלי דלווה שמת והוא מחוייב לשני מלוין או לכתובת אשה ובעל חוב יחלוקו בשוה אבל אם הלווה קיים יהבינן הכל למלוה בשיעבוד דידיה על מטלטלי דכתוב ואפילו מן גלימא דעל כתפיה מדאורייתא כדדרשינן פרק קמא דבבא קמא (דף ח') מקרא דבזה האיש אשר אתה נושא בו כו' אבל שיעבוד דכתובה על מטלטלי לא הוי אלא בתקנת הגאונים עכ"ל התוספות שמצאתי.
הגה"ה, מעשה בא לפני הר"ם מרוטנבורק על ראובן שהוציא שטר חוב על שמעון לאחר מותו ואלמנת שמעון באתה לגבות כתובתה ותפסה כל מטלטלי בעלה ובא בעל השטר וגבה ממנה בזרוע כדי חובו ופסק מן הדין נראה לי שכדין עשה דאמרינן בהכותב (דף פ"ו) האי מאן דאית עליה בעל חוב וכתובת אשה כו' לבעל חוב יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה מאי טעמא יותר מה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא, והרב אלפס והרב היי פירשו דההיא דינא שייך למטלטלי בזמן הזה דלא שייך דינא דקדימא אבל במקרקעי [לא ואפילו במקרקעי] אם שטר כתובה ובעל חוב יוצאין ביום אחד או אפילו בזה אחר זה במקרקעי שאין בו דין קדימה כגון שלוה ואחר כך קנה מקרקעי כל עניינים הללו חל שיעבוד כתובה ובעל חוב בהדי הדדי בהא אמרינן לבעל חוב יהבינן ליה לאיתתא לא יהבינן לה, ואע"ג דקיימא לן (ערכין דף ז') אפילו בעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה במטלטלי כמו שהורה ר"ח נ"ע בהא דרב אדא בפרק ב' דערכין (שם) ה"מ בשוין בעל חוב ובעל חוב כתובה וכתובה ערכין וערכין אבל איתתא ובעל חוב לבעל חוב יהבינן ליה [לאיתתא לא יהבינן לה] בנכסים שחל שיעבודם בבת אחת עליהם כדפירשתי ולא כדברי האומר דכתובה ובעל חוב [כשני] בעל[י] חוב חולקין ומוקמי לההיא דהכותב דווקא בשני שטרות היוצאים ביום אחד ומשום שומא וכו' כמו שמפורש בספר האלפס בפרק הכותב הכל בראיות ברורות ואע"פ שבשערים כתב בן בנו של רב אלפס כתובה ובעל חוב לאחר מיתה חולקין במטלטלין כמו שני בעלי חובין לא קיימא כוותיה ואין לנו אלא דברי רבינו היי ורב אלפס דכל היכא דכי הדדי ננהו כתובה ובעל חוב לבעל חוב יהבינן לאשה לא יהבינן מההיא טעמא דיותר מה שהאיש רוצה לישא כו' ואין דינן כשני בעלי חובין דחולקין כי האי גונא ואפילו תפסה האשה מוציאין מידה ונותנין לבעל חוב ותדע מדלא קאמר לבעל חוב יהבינן ותו לא מאי האי דקאמרינן לבעל חוב יהבינן לאיתתא לא יהבינן משמע דאפילו תפסה מוציאין מידה ונותנין לבעל חוב תדע מדדייקינן פרק מי שהיה נשוי מדקתני הראשונה קודמת השניה ולא קתני הראשונה יש לה השניה אין לה שמע מינא דאם קדמה השניה ותפסה מפקינן מינה אם כן בנידון זה דכיון דקאמר לבעל חוב יהבינן לאיתתא לא יהבינן שמע מינא דאם קדמה ותפסה מפקינן מינא דלית לה כלל, עכ"ל ר' מאיר ז"ל.
<h2>דף צא.</h2>
מתנאי כתובה הוא שיהיו הבנים הזכרים יורשים כתובת אמן ונדוניאתא [שהכניסו בתורת נכסי צאן ברזל], (אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו) ואחר כך חולקין השאר עם אחיהן בשוה כמו ששנינו בפרק מי שהיה נשוי (דף צ'), כיצד נשא אשה כתובתה ונדוניאתה אלף זוז וילדה בן ומתה בחייו ואחר כך נשא אשה אחרת כתובתה ונדוניאתה מאתים והולידה בן ומתה בחייו ואחר כך מת הוא והניח אלפים זוז בנו מן הראשונה יורש אלף שבכתובת אמו ובנו מן השניה יורש מאתים שבכתובת אמו והשאר יורשין אותו בשוה נמצא ביד בן הראשונה אלף וארבע מאות וביד בן השניה שש מאות. הגה"ה, יש אומרים כי כתובת בניו זכרין לא גביין אם אין אשה שניה מתה אכן רבינו יחיאל מפריש אומר כי זה שבוש הוא וגביין בכל עת שיש מותר דינר אחד עכ"ל תוספות. במה דברים אמורים כשהניח יתר על כדי שתי הכתובות אפילו דינר אחד או יותר כדי שיחלוקו השאר בשוה אבל אם לא הניח ביותר דינר חולקין הכל בשוה שאם ירשו (כולן) [אילו] כתובת אמן ואילו כתובת אמן [ו]לא ישאר דינר לחלוק בין היורשין נמצא תנאי זה מבטל חלקי ירושה בין הבנים בשוה שהיא מן התורה. אמרו היתומים הרי אנו מעלין על נכסי אבינו יתר דינר כדי שיטלו כתובת אמן אין שומעין להם אלא שמין הנכסים בבית דין כגון שהן שוין בשעת מיתת אביהן אע"פ שנתרבו או שנתמעטו אחר מיתת אביהן [קודם שיבואו לחלוק אין שמין אותן אלא כשעת מיתת אביהן]. היה שם יתר על כדי שתי כתובות אע"פ שיש עליו שטר חוב כנגד כל היתר אינו ממעט אלא כל אחד יורש כתובת אמו. הגה"ה מהר"ם מלונדריש, [לוה] ויורשי הראשונה קודמין ליורשי השניה ואם מתה הראשונה בחייו והוא מת בחיי השניה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה ונפקא מינה היכא דאין מותר דינר דכתובת השניה דהויא חוב חשיבא כמותר דינר ומקיים בה שפיר נחלה דחוב זה מוטל על כולם וכולם שוים בפריעתו ויטלו יורשי הראשונה כל מותר כתובת השניה עכ"ל התוספות. וז"ל הר"ם מלונדר"ש, על ראובן שנשא רחל ולו בן הימנה ומתה ואחר כך נשא לאה לו ונולדו לו בנים הימנה וכתב כל נכסיו במתנת ברי לבני לאה ומת ראובן אם מפקיע אותה מתנה דין כתובה בניו זכריו מבן רחל והסכימו ראשי העם שפה אחת ודברים אחדים כיון דכתובת בנין דיכרין לא טרפה ממשעבדי כדמוכח ביש נוחלין (ב"ב דף קל"א) ובנערה שנתפתתה (כתו' דף נ"ב) דירתון תנן ומתנה כמכר כדפירש ר"ח ורשב"ם ביש נוחלין שהפקיע ואף (ו)רבינו תם כתב כן בבבא בתרא [וכן כתב] בדברי חפץ בהניזיקין גבי מתנה היאך וכן פסק רב אלפס, מיהו נראה להר"ם מלונדרי"ש דיש חילוק בין נותן לאחר לנותן לבנו דאע"ג דבמתנה לאחר מפקעת שיעבוד הבנות כמכר היינו משום דאי לא עביד ליה ניחה נפשיה לא הוה יהיב ליה במתנה ודין הוא דתהא אותה מתנה כמכר אבל בבנו ליכא למימר הכי כדפירוש רש"י, ואע"ג דבכותב לבנו אין הוא ואשתו ניזונין מהם דתקנה מאושא ליתא כדמוכח התם [כתובות מ"ט ע"ב] דההוא דנשק כרעיה דר' נתן היינו משום דאיכא איהו דטרח קמיה אבל אם מת הוא מתנתו לבניו מפקעת מזונות אשתו ואם נפשך לומר דכותב לבנו אינו מפקיע מזונות אלמנתו היינו לפי שנתחייב בהן קודם המתנה אבל כתובת בנין דיכרין דירתון תנן יפקיע ולאו מטעמייהו דמתנה כמכר שהרי הוכחנו שיש לחלק בין בנו ואחר אלא משום שאין להם לבניו דכרין לירש אלא מה שהניח, עכ"ל הר"ם מלונדרי"ש.
<h2>דף צד:</h2>
הגה"ה מן התוס', כתובה אם (עם) עשו קניין ביום ד' אפילו לא חתמה עד ימים רבים אין לחוש אבל אם לא עשו קניין ביום ד' צריך למחוק רביעי ולכתוב היום שנחתם, (ולבסוף יכתוב היום שנחתם) ולבסוף יכתוב היום ההוא דביני חטי שריר וקים ואם נחתם בחמישי יעשה מרביעי חמישי ודיו עכ"ל התוספות. הגה"ה מתשב"ץ (סי' תנ"ז) אם כתבו הפרט בתוך הכתובה בטעות כגון שהיה לו לכתוב בשנת נ"א לפרט וכתב בשנת נ' לפרט ולא הרגיש עד לאחר הנישואין הכתובה פסולה מפני שהיא מוקדמת ואמרינן שטרות המוקדמין פסולין ואמנם החופה אינה בטעות לפי שהבעל הקנה לה תנאי כתובה וצריך לכתוב אחרת דאסור לשהות עם אשתו כו' אבל אם כתב בשנת נ"ב לפרט והיה לו לכתוב בשנת נ"א לפרט אינה פסולה שהמאוחרים כשרים וכשראש חדש אייר שהוא ל' בניסן כותבין ל' יום לחדש ניסן דמתקרי ראש חדש אייר ואין לכתוב בסתם ראש חדש אייר ולא בסתם בל' בניסן וכן משמע בפרק מי שהיה נשוי, וביום ב' יש לכתוב בסתם באחד באייר, בשני חסר יוד וכן בששי אבל בחמישי מלא יוד עכ"ל תשב"ץ.
<h2>דף צה.</h2>
גרסינן בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ה) הבעל שמכר נכסים ואחר כך כתבה אשתו ללוקח דין ודברים אין לי עמך והסכימה למעשיו וקנו ממנה אע"פ כן כשתבא לטרוף טורפת שהרי יכולה לומר מה שכתבתי כן נחת רוח עשיתי לבעל אבל בינתים המכירה קיימת כמו שאמר התלמוד פרק האשה שנפלו [פ"א ע"ב] דבעל בנכסיו אי בעי לזבונה הכי נמי ולא מצי מזבין בתמיה אבל אם כתב מיד האשה תחילה שאין לה שעבוד במקום זה ואחר כך מכר אותו הבעל אינה טורפה [אותו] משמת הבעל. ומסקינן בפרק חזקת הבתים (דף נ') דבנכסי מלוג אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הילכך אפילו לא קנו ממנה אלא לבסוף המכר קיים.
<h2>דף צו.</h2>
מסיק בפרק הנושא (דף ק"ד) אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעה וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר ק' שנים בין הייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה ואם אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה כלום כמו שאומר שם (מי) [אי] דלא נקט כתובה במאי גביא ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אין לה כתובה עד שתוציא כתובתה במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובתה בין שנתארמלה בין שנתגרשה בין שהייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה. ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם הייתה בבית בעלה גובה לעולם ואם הייתה בבית אביה עד כ"ה שנים ואם באתה לתבוע אחר כ"ה שנים אין לה כלום שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה ואם היורש עצמו מוליך לה מזונות בבית אביה תובעת כתובתה, אפילו לאחר כ"ה שנים ששמא ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשין ורבינו שמשון ב"ר אברהם פירש בשם ר"י שזה שאמר רבי יוחנן בכתובות (דף צ"ו ד"ה יתומים) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום זהו בין במנה בין במאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיט כתובה בין לא נקיט כתובה ואי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר (ב"ב דף קע"א) כותבין שובר וכן השיב ר"י בתשובה אחת, וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט (שם), והאידנא דכתבינן תברא, הג"ה ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מורינו חפץ גאון שמביאין עוד שתים ושלוש כתובות מקרובותיה ונותנין בפחות שבהן עכ"ל.
<h2>דף צז.</h2>
אמרינן בפרק אלמנה ניזונית אלמנה בין מן הנישואין בין מן האירוסין נשבעת ומוכרת מקרקעי בעלה ונפרעת בכתובתה בין בבית דין מומחין ובין בבית דין שאין מומחין והוא שיהיו הג' אנשים נאמנים ויודעים בשומת קרקע ואחריות המכר על נכסי היתומים כדאמר שם רב יוסף (דף ק') אבל הגרושה לא תמכור אלא בבי"ד מומחין וכל המוכרת בבי"ד (אינה צריכה הכריזה) [לא תמכור אלא בהכרזה] אבל המוכרת שלא בבי"ד (לא תמכור אלא בהכריזה) [אינה צריכה הכרזה] ואע"פ כן צריך שלושה נאמנים ויודעים השומא.
<h2>דף קב:</h2>
איש ואשה שהיו ביניהם שידוכין ואמר כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו כמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך וכן האב שפסק על יד בתו ובנו כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו קנו אותן הדברים שניקנין באמירה ודברים הללו אם ניתנו ליכתב או לא. הגה"ה, פירש רבינו תם בשם ר' מאיר אביו דהכי פירוש דברים הללו של פסיקתא צריכים הם ליכתב שאינם ניקנין באמירה בעלמא בלתי כתיבה ומה שאומרים בפרק קמא דקידושין (דף ט') דניקנין באמירה לא בא אלא למעט קניין, או לא, פירוש או אינם צריכים ליכתב כלומר שיקנו באמירה לבדה בלא כתיבה ובלא קנין עכ"ל רבינו תם, ורש"י פירש נתנו ליכתב בלא רשות דאלימי כקניין דאמרינן סתם קניין לכתיבה עומד או לא נתנו ליכתב בלא רשות דעת שניהם עכ"ל רש"י. בפרק הנושא (דף ק"ב) משמע שפליגי בה רב אשי ורבינא רב אשי אמר לא נתנו ליכתב ולדברי רבינא משמע שסובר שנתנו ליכתב פירש רבינו מאיר וצריך לדקדק עליו הלכה כדברי מי שהרי דין גדול תלוי בזה על נדוניאת חתנים של עכשיו שאין רגילות לכתוב, ובסדר תנאים ואמוראים כתב יד רבינו יוסף טוב עלם כתוב דרב אשי ורבינא הלכה כרבינא — הגה"ה, הואיל ונכתבו הדברים של פסיקתא אפילו בלא קניין כמו שטר אחר הקניין אחר עכ"ל — אבל ר"י פוסק כרב אשי לגבי רבינא שרב אשי היה גדול ממנו. עוד מדקדק ברב' שמואל דדווקא עמדו וקדשו פירוש כשמתוך התנאים עצמן עמדו ועשו הקידושין כדמשמע לשון עמדו ואומר ר"י שאין זו ראיה שדרך התלמוד בלשון זה, במה דברים אמורים כשפסק האב לבתו בין גדולה בין קטנה ופסק האב האחר לבנו ובנישואין ראשונים שדעתו של כל אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גומר ומקנה לו באמירה, וכן פירש בירושלמי [כתובות פ"ה ה"א], אבל אח שפוסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים או האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מיד הפוסק שנותן כך וכך — הגה"ה ממיימון, הנושא האשה ופסקה עמו שיהא זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם השנים שקבל על עצמו והוא שיתנו על דבר זה בשעת קידושין אבל שלא בשעת קידושין לא עד שיקנו מידו או עד שיכתבו בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר, נתגרשה בתוך אותם השנים שקבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה עמו שיהא זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר הראשון אם תבא לביתי אזוננה אלא מוליך מזונותיה למקום ששם אמה וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות, נשאת הבת בתוך הזמן הזה הבעל חייב במזונתיה ובעלי אמה שניהם כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות, מתו אילו שפסקו לזון אותה אם קנו מידם או שחייב עצמו בשטר הרי זה כבעל חוב בשטר (מטרפת) [וטורפת] מזונותיה מנכסיהן המשועבדין עד סוף הזמן ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קניין הרי הן דברים שלא נתנו ליכתב (והיא) [ואינה] טורפת במזונותיה עכ"ל המיימוני.
שנינו בפרק אחרון דכתובות (דף ק"ח) דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה — הגה"ה, ודווקא מן האירוסין אבל נישאת וקתבע נדוניאתה ופשט לו את הרגל הרי היא אשתו לכל דבר וחייב בשאר כסות ועונה אע"ג דלא פרעיה וזרות דהפוסק כרבינו תם דמיירי בנישואין שניים או בנישואין ראשונים והשיאוה אחיה ואמה דבנישואין ראשונים לא אמרינן תשב כו' דניקנין באמירה, עכ"ל תוספות פרק קמא דקידושין (דף ט' ד"ה הן הן [ועי' תוס' כתובות ק"ט ע"א ד"ה תשב]). אדמון אומר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ופוסק בגמרא (כתובות ק"ג) כל מקום שאומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ובירושלמי (כתובות פרק י"ג הלכה ה') מעמידה כשפסק במעמ(י)דה אבל לא פסק במעמ(י)דה אפילו רבנן מודו.
שטר קידושין שכתבו שלא לשמה [פ"ה שנכתב לשם אשה אחרת ונמלך] ושלא מדעתה שהייתה הכתיבה [שלא מדעתה] אע"פ שקבלה מדעתה [פ"ה קודם הכתיבה לא נמלך בה ואח"כ הודיעה וקבלתו דבגדולה קאי וה"ה בקטנה ונערה לשמה ושלא מדעת אבי' עכ"ל] אינה מקודשתא). א)0כרב פפא ורב שרביא ויצאה והיתה מה יצאה בעינן דעת מקנה אף הויא בעינן דעת מקנה דהיינו האשה שנקנית לבעל, עכ"ל בפרק קמא דקידושין (דף ה').
<h2>דף קד.</h2>
מתה האלמנה קודם שתשבע אין יורשיה יורשין מכתובתה כלום שאין לה כתובה עד שתשבע, כתב רבינו משה שאם נשאת קודם שתשבע הרי זו נשבעת אחר הנישואין ונוטלת כל זמן שתרצה אבל אינה נודרת ונוטלת כדאמרינן פרק השולח (דף ל"ה) שמא יפר הבעל. ואומר ר"י כי נדר על דעת רבים יועיל בזה.
מסיק בפרק הנושא (דף ק"ד) אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעה וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר ק' שנים בין הייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה ואם אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה אין לה כלום כמו שאומר שם (מי) [אי] דלא נקט כתובה במאי גביא ואפילו תבעה ביום מיתת בעלה וכן הגרושה אין לה כתובה עד שתוציא כתובתה במה דברים אמורים במקום שדרכן לכתוב כתובה אבל במקום שאין דרכן לכתוב כתובה אלא סומכין על תנאי בית דין הרי זו גובה עיקר כתובתה בין שנתארמלה בין שנתגרשה בין שהייתה בבית בעלה בין שהייתה בבית אביה אבל תוספת אין לה בכל מקום אלא בראיה ברורה. ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה אם הייתה בבית בעלה גובה לעולם ואם הייתה בבית אביה עד כ"ה שנים ואם באתה לתבוע אחר כ"ה שנים אין לה כלום שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה ואם היורש עצמו מוליך לה מזונות בבית אביה תובעת כתובתה, אפילו לאחר כ"ה שנים ששמא ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורשין ורבינו שמשון ב"ר אברהם פירש בשם ר"י שזה שאמר רבי יוחנן בכתובות (דף צ"ו ד"ה יתומים) הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום זהו בין במנה בין במאתים בין במזון האשה והבנות בין במקום שכותבין כתובה בין במקום שאין כותבין בין נקיט כתובה בין לא נקיט כתובה ואי טעין ואמר פרעתי לא מהימן ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר (ב"ב דף קע"א) כותבין שובר וכן השיב ר"י בתשובה אחת, וגם משובר שכותבין כך הלכה כמו שאומר סתם התלמוד בפרק גט פשוט (שם), והאידנא דכתבינן תברא, הג"ה ובספר חפץ כתוב שכך היה נוהג מורינו חפץ גאון שמביאין עוד שתים ושלוש כתובות מקרובותיה ונותנין בפחות שבהן עכ"ל.
<h2>דף קט.</h2>
שנינו בפרק אחרון דכתובות (דף ק"ח) דהפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל תשב עד שתלבין ראשה — הגה"ה, ודווקא מן האירוסין אבל נישאת וקתבע נדוניאתה ופשט לו את הרגל הרי היא אשתו לכל דבר וחייב בשאר כסות ועונה אע"ג דלא פרעיה וזרות דהפוסק כרבינו תם דמיירי בנישואין שניים או בנישואין ראשונים והשיאוה אחיה ואמה דבנישואין ראשונים לא אמרינן תשב כו' דניקנין באמירה, עכ"ל תוספות פרק קמא דקידושין (דף ט' ד"ה הן הן [ועי' תוס' כתובות ק"ט ע"א ד"ה תשב). אדמון אומר אילו אני פסקתי לעצמי אשב עד שילבין ראשי אבא פסק לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור אמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון ופוסק בגמרא (כתובות ק"ג) כל מקום שאומר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו. ובירושלמי (כתובות פרק י"ג הלכה ה') מעמידה כשפסק במעמ(י)דה אבל לא פסק במעמ(י)דה אפילו רבנן מודו.
<h2>דף קי:</h2>
תנן בפרק בתרא דכתובות נשא אשה בקפוטקיא וגירש בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל שאינם טובים כל כך רשב"ג אומר נותן לה ממעות קפוטקיא והלכה כרשב"ג, והשקל הוא דינר והדינר שש מעה כסף והמעה היא משקל על פי הקבלה שש שעורות.
